שלומית אהרונסון, ילידת ירושלים, גרה במשך שנים רבות בנצרים שבחבל עזה (תובב״א). שם, על קירות ביתה, היא ציירה את הגאולה. היא ראתה את מלחמת ששת הימים כשלב בדרך למקדש, ואת הגאולה היא ראתה כדבר מוחשי וצבעוני
ש
למה ושלומית אהרונסון עלו ליישב את נצרים, ממש ליד עזה. באותם ימים למדה שלומית קורס ציור במכללת ספיר. אחת המשימות שניתנו בקורס היתה לקחת צילום מפורסם ולצייר אותו. שלומית בחרה בצילום הצנחנים בכותל. תוך כדי העבודה היא שאלה את עצמה "למה בעצם אני מציירת בשחור לבן?" והיא השיבה לעצמה "כי התמונה המקורית היא בשחור לבן".
"אבל שחור לבן זה משהו מפעם. לא מהיום. זה משהו עתיק, זה לא משהו שקשור לנו להיום, התמונה הזאת בעצם זו תמונה של פעם. אם זו תמונה של פעם, אז מה התמונה של היום?".
וכאן הופיעה הארה: "כבשנו את ירושלים מחדש, אחרי הרבה מאוד שנים שלא זכינו להיות בה, ירושלים נכבשה מאיתנו ונלקחה מאיתנו, ופתאום היא חוזרת אלינו בחזרה. אנחנו חוזרים בחזרה אל אותם דברים, אבל לא מבינים את מהות העניין, בעינינו הוא עוד דמיון ערטילאי, שחור לבן. אנחנו צריכים לעשות את זה צבעוני, אנחנו צריכים לעשות את זה עוצמתי".
הציור יצא עוצמתי. ושלומית מסבירה: "יש בגאולה שני חלקים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף הוא הגאולה החומרית, הקרקע, היציבות. עם ישראל חוזר לארץ ישראל, מקים כאן מדינה, מקים כאן כלכלה, מקים כאן תשתיות, כבישים, חשמל, מים, צבא, וכו'. זה משיח בן יוסף. זה שייך כבר לעבר שלנו. אנחנו כבר כבשנו את ארץ ישראל, היא כבר שייכת לנו. אנחנו כבר חלק מכל הדבר הזה. עכשיו עיננו נשואות קדימה. אנחנו צריכים להתקדם קדימה. משיח בן דוד זה להכניס את הקודש לתוך כל הדברים האלה. זאת אומרת שאם עכשיו יצאנו מהר הבית, ירדנו למטה אל הכותל המערבי, ירדנו מהר הבית, ויתרנו על הר הבית, ויתרנו על המקום של הקדושה, ויתרנו על המקום האמיתי שבשבילו אנחנו נמצאים פה בכלל בארץ ישראל".
אנחנו לא פושטים את המדים
"לקחתי את אותם חיילים, עם אותם מדים, כי אנחנו לא פושטים את המדים, אנחנו לא אומרים שהצד החומרי הוא חלק של פעם ועכשיו אנחנו עוברים לחלק של הקדושה ומוותרים על החלק החומרי. כל התשתיות שהקמנו כאן במדינת ישראל הן תשתיות שימשיכו איתנו גם הלאה. לבית המקדש אנחנו לא נעלה על חמורים, אנחנו נגיע ברכבים, אנחנו נגיע ברכבות, אנחנו נגיע במטוסים, אנשים יגיעו מכל קצוי העולם במטוסים לארץ ישראל כדי לעלות לרגל לבית המקדש.
בחרתי לצייר בית מקדש צבעוני ומוחשי. החיילים שלי לובשים מדי צה"ל, אבל יש להם תפילין ויש להם סידור. או אפשר להגיד יש להם תהילים במקום קסדה. אנחנו יוצקים את הקדושה לתוך החומריות, ואנחנו מקימים בתוך זה את בית המקדש, וזה צבעוני כי זה שייך להווה, זה שייך לעתיד, זה שייך לעוצמות של עם ישראל, לקדושה, לטהרה ולגאולת ישראל".
צופה אל ירושלים
מתוך כך ציירה שלומית גם חלון צופה לירושלים. את החלון הזה, כך היא אומרת, היא ציירה מתוך כמיהה גדולה גדולה גדולה, שנזכה לראות את ירושלים בפריחתה, לראות את הר הבית, את בית המקדש.
ואולם, שלא כציירים אחרים שמציירים את המקדש ערטילאי, רוחני, שמימי, בגוונים של כחול, או מטושטש, כאילו יש לנו איזשהו פחד לגעת בדבר הקדוש הזה, שלומית ציירה אותו צבעוני ומוחשי. נשקף אליה מן החלון. עם ציפור שמייצגת את הכמיהה, אבל היא מוחשית מאד.
המסלול של עם ישראל
על קיר ביתה בנצרים היא ציירה ציור המתאר את עם ישראל עולה על המקדש, וכדבריה: ציירתי כאן אדם שמטפס על סולם, והוא מתכוון להגיע אל בית המקדש. הטלית שגולשת על כתפיו, גולשת ומתגלגלת עד למטה, עד יציאת מצרים. אנחנו יוצאים ממצרים וכל הדרך שאנחנו הולכים בה מובילה אותנו אל בית המקדש.
במסלול הזה שאנחנו הולכים, אנחנו לוקחים איתנו את התינוקות שלנו, לכל מקום שאנחנו הולכים אנחנו לוקחים את התינוקות. אנשים תמיד שואלים אותנו, "מילא אתם, אבל למה אתם לוקחים איתכם את הילדים הקטנים שלכם?" ואני עונה: כשהקדוש ברוך הוא פנה אל עם ישראל במעמד הר סיני ושאל אותם, מי יערב לי שאכן תקיימו את התורה, ענינו לו שהתינוקות שלנו ערבים. אם אנחנו לוקחים אותם איתנו לכל מקום, אנחנו מחנכים אותם בדרך שלנו, והם ימשיכו את דרכנו. זו הערבות הכי גדולה לכך שהתורה תמשיך ותימשך לאורך כל הדורות.
היום, במרחק של 20 וכמה שנים מאז שציירתי את הציור הזה, אני יכולה להגיד שזה הצליח. הילדים שלי באמת ממשיכים את הדרך, הם גרים בכל מיני גבעות, מיישבים כל מיני מקומות משוגעים לגמרי, עם הילדים שלהם ועם התינוקות שלהם. הם גרים בכל מיני מקומות, והורסים להם את הבתים, והם מקימים את הבתים החדש, ושוב הורסים ושוב מקימים. אני רואה שהחינוך הצליח, אז כנראה שזה באמת עובד.
הטלית שבתמונה מראה שכל תולדות ישראל הם מסלול אחד ארוך.
כמו עוף החול
החינוך של שלומית מצליח, כמו שהיא אומרת. בתה עברה בגיל 15 ליישב את גבעות השומרון. בתנאים חלוציים. אחרי שהרסו את ביתה של הבת, ציירה האם שלומית את עוף החול.
ומסבירה שלומית: בתנ"ך כתוב שארץ ישראל מובטחת לעם ישראל, והבנות האלה מאמינות בזה. הן בונות בית, והן חיות בו במסירות נפש מטורפת. ואז יום אחד באים והורסים להם את הבית. מה עושה בן אדם כשהורסים לו את הבית? הבנות האלה בחרו אחרת מכל מה שבן אדם אחר היה עושה. הן לקחו את ההריסות של הבית ובנו בית חדש. ואני באותו רגע, כשעמדתי והסתכלתי על זה, איך הן קמות מתוך האפר, מתוך העפר, מרימות את ההריסות של הבתים שלהם ומקימות בית חדש, עלה מתוכי עוף החול, ממש עוף החול, כמו עוף החול, שפעם באלף שנים הוא נשרף, הוא קורס כולו ומתפייח והופך להיות אפר על הקרקע, ואז מתוך האפר מתחיל לצמוח מחדש העוף הזה. והוא עולה ומתחיל שוב לעוף, וקול שירתו נשמע למרחקים. זה בהחלט נמצא גם אצלנו במקורות.
זהו עם ישראל שהוחרב פעמים רבות, אבל קם מחדש מעפרו. ■
