איך קטן כמוני יכול לכתוב על הגדול בענקים
קשה להקיף דמות כזו, התיאור של הקטן באנשים הוא קוץ שיש בו אליה מפני שגם בתיאור הדל של הקטן ניכרת גדלותו של איש האלוקים.
הרב מרדכי זצ״ל, אציל הנפש, אביר הענווה, קדש קדשים.
אור של חיים, הוזרם מעיניו הטובות מחיוכו המאיר האומר אהבה אינסוף לכל.
אהבה עמוקה מאמונה פנימית בטוב, בטוב האלוקי השוכן בכל נפש מישראל.
הגאונות המופלאה בכל תחומי התורה, בנגלה ובנסתר, הגובה הנושק לשמי שמיא, הוליד ענווה לא פחות גאונית, חסידות אמיתית, כלפי שמים וכלפי הבריות כולם.
הכרנו את הרב כנערים, כאבא של הרב יוני חברינו, ראינו את הרב לומד בשעות הקטנות של הלילה, ידענו שהוא ענק, אבל הוא בטהרת ליבו היה חביב ושמח, התאווינו למפגש עימו שכולו אומר טוב.
מידות קלסתר ר׳ אריה לוין, כוללות באהבה את הכל, בדאגה לכל, שימת לב לכל, כמו שימת הלב הגאונית שלו לכל פסיק בש״ס, להבין לליבו של כל אדם, בלי לדלג על אף סברא, סלהחיות כל שיטה בלמדנות עצומה, מדקדקת, מדייקת ודולה סברות מחודשות, משמחות כיום נתינן בסיני.
קשה היה לרדת לסוף דעתו, להיקפיות, לראיית כל הצדדים והשיטות, הוא הכיר אותנו, הרבה מעבר למה שידענו את עצמנו.
הוא היה שקוף, אספקלריה המאירה, אור פניו האלהי נתן לנו תורה וחיים, אהבה וחסד, ברכה ושלום, וטוב היה בעיניו לברכנו ברב עוז ושלום.
בתחילת דרכנו במרכז הרב, עוד לפני שזכינו להכנס לקודש, בעוברנו ליד חדר השיעורים, התרגש ליבנו מהקולות העצומים שבקעו משם, קולות אדירים מקולות מים רבים, האומרים חיות!
לראות את הרב בתפילות, כאחד השרפים, ולגלות שהוא לא רק עמוד התורה, אלא עמוד התפילה, אש התורה היתה גם אש עולת התמיד, ומהאישים הללו פרצה אש חיים ענקית שכולה אומרת טוב.
הלמדנות שלו שהיתה שם דבר, היתה בכל תחום, סקרנות המחפשת את האור האלהי בכל, בקודש ובחול, בבית המדרש שהתרחב לכל פינה בחיים.
נשמה שלמה כזו שכולה אומרת כבוד, מגלה את כבוד ה׳ בכל, צופה ישועה ללא הרף, מחדשת כנשר שלושה דורות של תלמידים, סב בן ונכד.
הגבהים העצומים אליהם הגיע, לא רק שלא טשטשו את הטבעיות הפשוטה והנורמלית, חושי החיים שלו התחדדו בכפל כפליים, כיאה לענק.
אני זוכר בהיותי אברך צעיר, מלווה אותו ביציאה מבית המדרש לרכבו, בהתייעצות לימודית עמוקה, כשלפתע ראיתיו אחוז התרגשות גדולה, עבר לידינו תלמיד חכם והרב סמקו פניו, ובעיניים ביישניות ומלאות הערצה אמר שלום לאותו תלמיד חכם, ״ הוא היה הר״מ שלי בחמישית בנתיב מאיר״ הוא אמר בהתרגשות,״ הוא בטח לא זוכר אותי…״ הוא סיפר בשבחו בהתלהבות כאילו הוא חמשוש, חמוש בהכרת הטוב טהורה ותמימה בתם של ילדות.
כל דבר נעשה בעיון עמוק, למידת הסוגיא וביאורה כמו גם שטיפת כלים והכנת טוסטים לנכדים, יום אחד חזר בני אחרי שישן בבית הרב עם אחד הנכדים, וסיפר בהתפעלות איך הרב שוטף כלים ומכין טוסטים וחביתות בלי להתעייף, הכל, אבל הכל ממש בגדלות.
לימים כשבגר בני והתחיל את לימודיו בישיבת הר המור, ביקשתי ממנו למסור דרישת שלום לרב, לתמיהתי כל פעם שחזר ושאלתיו האם מילא את שליחותי הוא משך בכתיפיו.
אחרי שהפצרתי הסביר לי שבכל שבת הוא ניגש אל הרב, אך לבסוף נסוג לאחור: ״אבא – הוא כל כך גדול שאני לא מעיז ללחוץ לו יד״.
הוא נטע בלב כולנו את יראת הרוממות מיראת ה׳ האדירה העדינה הדבקה שהיתה דופק חייו.
בצעירותי בליל פורים האחרון שלי כאברך בישיבה תוך כדי הריקודים, פרצתי בבכי בראותי את הרב רוקד, נגשתי ואני שיכור ולחשתי בבכי לאזניו שאמנם אני עובר לגור בכפר דרום, להצטרף לגיבורים בחזית אבל איך אפשר לעזוב את הישיבה, הרב התפרץ לעברי בסברא ישרה מלאת וודאות ואהבה, ״מה זאת אומרת? את הישיבה אף פעם לא עוזבים! הישיבה איתך בכל מקום, אתה לעולם תהיה בישיבה!״ הוא חזר על הדברים בנחרצות, וסערת הלב שקטה.
מסירות הנפש על הלימוד, להתחיל ולגמור, עד כלות הכוחות כולם, היוותה תביעה לגדלות, לערנות, לשמחה בה׳, לדבקות בגאולה שמתממשת לנגד עיננו.
להתחיל ולא לגמור זה לא שייך, לימים נפגשנו במסלול בצפון, הוא היה בטיול משפחתי, אני בתוך מי הנחל, לפתע הוא מנופף לעברי בהתלהבות חברית, מלא בחדוות נעורים, הוא ראשון במסלול, לא מוותר על אף שעל, מחפש חיים ואור עד סוף המסלול, כך היה מסלול חייו.
ראינו אותו בגדלותו בבית המדרש, כמו גם בחייו המשפחתיים, ידענו את מסירותו המלאכית האינסופית לשלומי ז״ל הבכור שסבל ממוגבלות קשה, להיות איתו בכל שלב, לזחול איתו, לאט לאט, בעיון, להיות איתו ורק איתו, בריכוז מיוחד.
הריכוז המיוחד בזולת, בשאלותיו ולבטיו, היה מופלא, הרצינות כלפי השאלה והשואל, הולידו תשובה מתיישבת על הלב, שאלה פשוטה לא נבחנה כפשט, אני זוכר דקות ספורות של שתיקה ומחשבה על התלבטות אישית של חברי ושלי לאיזה שיעור להכנס, שאלה של התלבטות על דרך ארץ מול לימוד במקום שליבו חפץ, הרב לא מיהר להשיב, ראינו מקמטי הפנים איך הוא מחשב חשבונו של עולם, איך לחנך אותנו ללמוד במקום שהלב רוצה בלי לאבד את החוש הבריא של דרך ארץ שקדמה לתורה.
הרב מרדכי היה הלב הפועם של בית המדרש שהעמיד רבנים וראשי ישיבות, מחנכים ומדריכים, תורתו הגיעה לכל אתר ואתר, דבריו נשמעו, תורת ה׳ שבליבו, ויראתו הקדומה, הוציאו לאור משנה סדורה של דבר ה׳ מירושלים.
זכיתי להתלוות אליו בנסיון לעשות שלום בין שני תלמידי חכמים גדולים, שטורא גבה בינייהו, שנים של מחלוקת חריפה ועקרונית, הסעתי אותו וכל הדרך הוא דיבר על ענייני השעה, על איך שצריך להתרומם אל התורה ולא להוריד אותה מקדושתה העליונה, נכנסנו, הרב התחיל לדבר חן נסוך על פניו וקסם על שפתיו, יושב באימה אל מול תלמיד חכם, מדבר בעדינות, מתנצל, ללא כפייה או נסיון להתוות דרך, אלא בדרך של שאלה ותחינה ובקשה, פורץ וסולל דרך לדלות את השלום המיוחל,בדרכו המיוחדת הוא זרע בתבונה זרעים ראשוניים של פיוס והשלמה.
הרב היה מנהיג בהלכות צבור במאבקים התרבותיים סביב צביון המדינה ,ראש וראשון לכל דבר שבקדושה כללית, חי את כלל ישראל וגורלו, שותף ופועל עם צור ישראל וגואלו לקדם בעוד צעד את הישועה בלא למעט מאיכות הלימוד וההשפעה בישיבות בהן הרביץ תורה.
זה החל בכינוס בין ארבעה ראשי ישיבות, כשהרב מפליא לנתח בסברותיו, מה עומק המאבק על הצביון היהודי במדינה, מה ענינה האמיתי של הרבנות הראשית, ומה חובתנו לפעול בעת הזאת.
הכל בחן מיוחד, בזעקה עדינה אך מטלטלת, הוא עורר רבנים ומחנכים לפעולה, בעיקר סביב הרבנות הראשית.
בדיונים אצל הרבנים הראשים על סוגיות כמו הגיור וכבוד הרבנות היה הוא הדובר החי והסוער, לא פעם אמר לי הראשון לציון בהתפעלות, ראית איך הוא מדבר? ראית את ההתרגשות שלו? רואים שהוא מדבר מדם ליבו.
דבריו עשו רושם, העמידו את הדת על תילה, זקפו את קומתם של הרבנים הראשיים.
הוא היה כלי. צינור שלית ליה מגרמיה, ראשון להביא צעצוע שנפל לנכד מהמרפסת, וראשון להקים את סוכת דוד הנופלת,
העמו אנכי בצרה היה לדרך חיים, להיות עם ה׳ בצרת השכינה, בצרת ישראל הקם לתחיה בארצו.
להחיות ולהחיות ולהחיות!
ונשמתו חיה בקרבנו. ■
