דו״ח מבקר המדינה שנחת השבוע חושף את היקף הריגול המשטרתי אחרי אזרחים, ומאשר את מה שחשף תומר גנון בכלכליסט כבר מזמן. אבל הסיפור האמיתי הוא לא הטכנולוגיה, אלא קשר השתיקה: כשאין מי שיבקר את המבקרים, הפרטיות שלכם היא הפקר
תדמיינו את הסיטואציה הבאה: אתם חיים את חייכם הנורמטיביים, לא עברתם שום עבירה, לא נחשדתם בדבר. ובכל זאת, המשטרה מחליטה להפוך את הטלפון האישי שלכם – המכשיר שמכיל את התמונות של הילדים, ההודעות האינטימיות לבן הזוג, והמידע הרפואי – למכשיר ציתות ומעקב אולטימטיבי. למה? ככה. כי אתם קרובים למישהו שהם מאד רוצים להפיל.
לפני כחודש התבשרנו שהמשטרה תשלם פיצוי של 100 אלף שקלים למורן גנדלמן, אשתו של ראש עיריית חדרה לשעבר. חטאה היחיד היה שהיא נשואה לאיש ציבור שהמשטרה סימנה. ללא צו שופט מתאים, המשטרה "הדביקה" את הטלפון שלה ברוגלת פגסוס ושאבה את חייה החוצה.
והשבוע, עם פרסום דו"ח מבקר המדינה, אנחנו מבינים שהמקרה של גנדלמן הוא לא "תקלה נקודתית", אלא שיטה. הדו"ח חושף היקף מבהיל של שימוש ברוגלות ללא סמכות חוקית, תוך עקיפה שיטתית של הפיקוח השיפוטי.
הצדיק בסדום וכלבי השמירה שישנו
מי שחשף את הפרשה הזו במקור היה העיתונאי תומר גנון מ"כלכליסט". הוא עשה עבודה עיתונאית נדירה, סיזיפית ואמיצה. אבל גנון הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. כשנחשפה הפרשה, המערכת כולה – כולל רוב כלי התקשורת המתחרים – התגייסה כדי להקטין, להכחיש ולמוסס את הגילויים.
למה? כי תחקיר עומק דורש משאבים, זמן, ובעיקר – נכונות להסתכסך עם המקורות שלך במשטרה ובפרקליטות. וחוץ מזה: גם לתקשורת יש אנשים שהיא חפצה ביקרם ויש אנשים שלא אכפת לה אם ירמסו (והמשטרה יודעת איזה דם הוא הפקר). התקשורת הישראלית ברובה מעדיפה "טראפיק" מהיר: הדלפה מגמתית מחדר החקירות, כותרת צעקנית ("קליקבייט"), או ספין יומי. היא ויתרה על תפקידה ככלב שמירה והפכה לכלב מחמד שמקבל ליטופים והדלפות מבעלי השררה בתמורה לשתיקה או לסיקור אוהד. העובדה שנדרש דו"ח מבקר המדינה, שנים אחרי, כדי לאשר את מה שהיה ידוע, היא תעודת עניות למערכת האיזונים והבלמים שלנו.
״למי אתם מאמינים?״ – מורשת בנט ואלשיך
כשנחשפה הפרשה, המפכ"ל דאז רוני אלשיך עמד מול המצלמות, ובבליל של מילים גבוהות ומבט מלא ביטחון עצמי, הכחיש את קיומה של התופעה. "אין דברים כאלה", אמרו לנו. "משטרת ישראל פועלת רק על פי חוק". השבוע קיבלנו את החותמת הסופית: הם לא אמרו אמת.
ההגנה האוטומטית הזו על "המערכת" מזכירה לי משפט אלמותי של נפתלי בנט. כשעלו בעבר טענות קשות על עינויים וחקירות פסולות בשב"כ (בפרשת דומא), בנט פנה לציבור ושאל רטורית: "למי אתם מאמינים? לאיילת שקד או לאיתמר בן גביר?".
המשפט הזה מקפל בתוכו את הטרגדיה של הימין הממלכתי והמרכז הישראלי: האמונה העיוורת ש"המערכת" תמיד צודקת, שבעלי הדרגות הם מלאכים בלבן, ושמי שמבקר אותם הוא הזוי או קיצוני. בנט הניח שאנשי מערכת הביטחון לא מסוגלים לשקר או לפעול בניגוד לחוק. המציאות הוכיחה, פעם אחר פעם, שהכוח משחית, וכוח מוחלט ללא בקרה משחית באופן מוחלט.
אין מחיר לטעות
תומס סואל מלמד אותנו שמוסדות פועלים לפי תמריצים. מהו התמריץ של שוטר להקפיד על החוק? אין כזה. אם הוא מפר את החוק ומדביק טלפון של אזרחית תמימה, הוא מקבל "מודיעין איכותי". אם הוא נתפס (סיכוי קלוש), מי משלם את הקנס של 100 אלף השקלים? נכון, אתם. משלם המסים. השוטר לא משלם מכיסו, והמפכ"ל לא משלם בכיסאו.
לעומת זאת, אם הוא לא ישתמש ברוגלה, הוא עלול לפספס ראיות. במשוואה הזו, ההפרה של זכויות האזרח היא הבחירה הרציונלית של המערכת.
השינוי לא יגיע מתוך המשטרה, וגם לא מפוליטיקאים שמפחדים שיתפרו להם תיק. הוא יגיע רק מאיתנו, הציבור. כל עוד נמשיך לקנות את הנרטיב ש"המשטרה שומרת עלינו" ולכן מותר לה הכל, וכל עוד נמשיך לצרוך תקשורת שטחית שמהדהדת את דף המסרים של הפרקליטות – הריגול יימשך. האחריות היא שלנו לדרוש מנגנוני ביקורת אמיתיים, ענישה אישית לשוטרים סוררים, ותקשורת שלא מפחדת לנשוך את היד שמאכילה אותה בהדלפות. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net















