את המשחקים האולימפיים המציאו היוונים. את המשחקים הפאראלימיפיים המציאו יהודים. או יותר מדויק, יהודי אחד שהלך כנגד הזרם וחולל מהפכה עולמית. זהו סיפורו:
לודוויג גוטמן נולד בגרמניה בשנת 1899. הוא למד רפואה והתמחה בנוירולוגיה והפך במהרה לאחד מטובי המומחים לפגיעות בעמוד השידרה. עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 הודחו היהודים מכל המשרות הבכירות, וגוטמן עבר לניהול בית החולים היהודי בעיר ורוצלאב בפולין.
בשנת 1939 יצא לפורטוגל כדי לטפל שם באחד מבכירי המשטר, והוא ניצל את ההזדמנות כדי להימלט לבריטניה ולמצוא בה מקלט. גוטמן קיבל עבודה בבית החולים באוקספורד, והבריטים שהעריכו את מומחיותו בטיפול בעמוד השידרה ביקשו ממנו להקים את 'מרכז הפציעות הלאומי'. באותם ימים היו פגועי עמוד שידרה רבים מבין החיילים במלחמת העולם השנייה, כמו גם אזרחים רבים שנפצעו בהפצצות הבליץ הגרמני על אנגליה. פגיעה בעמוד השידרה נחשבה אז כגזר דין מוות. הגישה הרפואית בשנים ההן אסרה על חולים כאלו לזוז כדי לא להחמיר את מצבם והדבר הוביל לפצעי לחץ, זיהומים וסיבוכים נוספים. במחלקות לפגועי עמוד השידרה היו 80% תמותה ותוחלת החיים של הנפגעים הייתה שלושה חודשים.
הגישה של ד"ר גוטמן הייתה שונה. הוא הכריח את הפצועים לקום ולהפעיל את השרירים שלהם, והאמין שדווקא זה מה שישיב להם את הבריאות ואת החיים. כשאחד החולים אמר לו פעם: "החיים שלי גמורים. אני רק מחכה לא-לוהים שייקח אותי למעלה", אמר לו גוטמן: "בסדר, אבל בזמן שאתה מחכה, אתה יכול לעבוד".
כדי להגביר את המוטיבציה של הנפגעים להזיז את גופם ולהשתקם, הדוקטור יזם תחרויות ספורט. בדרך הזו, כך האמין, החולים יוכלו לבנות מחדש את כוחם הפיזי ולהשיב את הכבוד העצמי שאבד להם. בשנת 1948 אירחה לונדון את האולימפיאדה ובמקביל ערך גוטמן לחיילים פצועים נפגעי עמוד שידרה תחרות יריה בחץ וקשת. 16 ספורטאים השתתפו בתחרות.
ארבע שנים לאחר מכן שלחה גם הולנד כמה נכים משלה, ובכך התחרות הפכה לאירוע בינלאומי.
השלב הבא היה אולימפיאדת רומא 1960, כשלצד חיילים התחרו גם אזרחים נפגעי עמוד שידרה.
באולימפיאדת טורונטו 1976 צורפו בעלי נכויות נוספות, והיום יש אלפי נכים מ-150 מדינות שלוקחים חלק בתחרויות הפאראלימפיות. ישראל, דרך אגב, פחות מצליחה באולימפיאדה הרגילה, אבל דווקא הנכים שלה מגיעים להישגים יפים וזוכים במדליות.
ד"ר לודוויג גוטמן זכה להערכה רבה בעולם ואף קיבל תואר אבירות. הוא ביקר כמה פעמים בישראל ותרם לענף השיקום של לוחמי צה"ל. בשנת 2012 יצא סרט המספר את סיפורו ובאחת הסצנות גוטמן משתף כמה אנשי ציבור ברעיון לייסד תחרויות ספורט לנכים. הוא רצה לכנות אותם: המשחקים הלאומיים (The national games). התגובה שלהם היתה צוננת מאוד: "המילה 'לאומי' נועדה לדברים הכי טובים", אמר לו אחד מראשי מערכת הספורט. "הפארק הלאומי, הנבחרת הלאומית. במה האנשים האלו הכי טובים?!". גוטמן ענה מיד: הם האנשים הכי טובים. "The best of man". המילים הללו הפכו לשם הסרט ומבטאים את האמונה שגם אם גופם של האנשים האלו שבור, נשמתם גדולה ומאירה. ■
קבוצה של נכי צה״ל הגיע לביקור בביתו של הרבי מליובביץ׳. הצבא אירגן עבורם טיול לאמריקה ובין השאר הביאו אותם למפגש עם אחד מגדולי המנהיגים הרוחניים בעולם היהודי באותם הימים – האדמו״ר מחב״ד.
הרבי, שבדרך כלל דיבר אידיש, פנה בעברית אל קבוצת האנשים שהיו ישובים בכיסאות גלגלים או נשענו על קביים, ואמר להם כך: ״החיצוניות היא דבר חשוב, אבל היא בהחלט לא הדבר היחיד. כיהודים אנו מאמינים שבתוך הגוף שלנו שוכנת נשמה אלוקית שהיא העיקר באדם. הגוף הוא כלי שנועד לאפשר לה למלא את הייעוד שבשבילו באה לעולם. ומה אם הגוף פגוע? מה אם הוא מוגבל? ובכן, גם אז הייעוד של הנשמה אינו מתבטל והיא תמשיך לחתור כדי למלא אותו. אומנם הגוף חסר, אבל הנשמה תקבל אז ׳אקסטרה כוח׳, ותהיה בה עוצמה כפולה כדי שתצליח במשימותיה. לכן״, חתם הרבי את דבריו, ״אני חושב שראוי לקרוא לכם בשם אחר. לא נכי צה״ל אלא מצויני צה״ל״.
הרבי עבר בין האנשים וחילק להם את הדולר המפורסם שלו, לחץ את ידם ואמר לכל אחד דבר מה, שונה מאשר לחברו.
אחד החיילים, יוסף קביליו שמו, היה לוחם שאיבד את רגלו בעת שהג׳יפ בו נסע עלה על מטען ברמת הגולן. הוא סיפר לאחר מכן בהתרגשות שהרבי אמר לו רק שתי מילים: ׳תודה רבה!׳, אבל ״אלו היו בדיוק המילים שהלב שלי היה צריך לשמוע. מאז הפציעה ליוותה אותי תחושה מתסכלת: אני נתתי את הנשמה לעם ישראל והקרבתי אפילו חלק מגופי למענו. והאנשים חלקם אדישים כלפיי ואחרים מרחמים עליי. אף אחד לא יודע להעריך באמת מה עשיתי עבורו. כשהרבי מליובביץ׳ אמר לי את המילים האלו״, סיפר קביליו, ״הרגשתי שהוא אומר זאת כנציגו של עם ישראל ומבטא את ההערכה והכרת התודה על מה שנתתי״.
