הרב יוסף חיים צעד לאורך הרחוב בירושלים כשהבחין בילדה כבת ארבע משוטטת לבדה. הוא ניגש אליה וראה שדמעות זולגות מעיניה. ״מה קרה?״, הוא שאל בְּרַכּוּת, ״איפה ההורים שלך?״. הילדה לא ענתה ורק המשיכה לייבב. הרב זוננפלד, שהיה רבה של העדה החרדית בירושלים, אחז בידה של הילדה והחל לפנות לעוברים ושבים כדי לברר האם מישהו מכיר אותה ויודע היכן היא גרה. לבסוף התברר מאיזו משפחה היא והרב לקח אותה לביתה. התברר שמדובר במשפחה עניה וקשת יום, האב מובטל, ה אימא חולנית מאד ומצבה קשה מאד, ממש על ערש דווי, והילדים משוטטים בלי השגחה. הרב אמר להם שיבדוק עם פרנסי הקהילה במה יוכלו לסייע להם ובירך את הילדה הקטנה שתזכה שֶׁאִימָהּ תחלים ותזכה ללוות אותה לחופתה.
השנים חלפו, האם הבריאה ואותה ילדה בת ארבע גדלה והגיעה לפרקה. החלו להציע לה שידוכים אבל היא דחתה את כולם. חלפה שנה ועוד שנה ובינתיים כבר החלו להציע שידוכים לאחותה הצעירה ממנה. וכך השנים חלפו, היא כבר הגיעה לגיל 24, שלושה מאחיה התחתנו והיא ממשיכה לפסול הצעות. אמרו לה שהיא בררנית, שהיא מתנשאת, שכך אין סיכוי שהיא תתחתן, אבל היא בשלה. השנים עברו והיא כבר הגיעה לגיל 32 ואחרון אחיה עמד תחת החופה כשהיא עדיין רווקה. לא חלף זמן רב ושוב ניגשו אליה עם הצעה, כמעט מיואשים, והיא הסכימה על המקום. לא חלף זמן רב והזוג עמד תחת החופה בשמחה גדולה כשאם הכלה מלווה בשמחה לחופה את אחרונת ילדיה. הבוקר שלמחרת היה עצוב מאד. החתן והכלה התעוררו משנתם והתבשרו שהאימא נפטרה בשנתה. עוד באותו יום התקיימה ההלוויה העצובה. קהל רב התאסף בית הקברות בירושלים כדי ללוות את האם בדרכה האחרונה, ובתוך הקהל עמדה הבת, הכלה שרק אתמול התחתנה. לפני שהורידו את האם אל הקבר הבת ביקשה לומר כמה מילים. ״ אימא, יקרה״, היא אמרה תוך שהיא מוחה את דמעותיה, ״אני רוצה לבקש ממך סליחה. אני יודעת שהיה לך צער מזה שהחתונה שלי התעכבה. אבל תדעי שזה לא היה בגללי. זה היה למען האחים שלי. זכרתי את ברכתו של הרב שאת תזכי ללוות אותי לחופה שלי ורציתי שגם האחים שלי יזכו ש אימא תהיה איתם ביום הגדול שלהם. אז חיכיתי עד שהם יינשאו ואז גם אני יכולתי להתחתן ולהיכנס לחופה יד ביד יחד איתך״.
הברכות שלי שוות משהו?
את הסיפור המטלטל הזה שמעתי לפני שנים. כמובן, איננו מתיימרים להגיע לקרסוליו של הצדיק והפרוש, , שכוח ברכותיו היה גדול, אבל מתברר שלאנשים זה לא באמת משנה. הם מאד אוהבים ברכות. אין כמעט חופה שאני לא עורך שבסופה ניגשות כמה רווקות ומבקשות לטעום מהיין שנותר בכוס כסגולה להתחתן עוד השנה, ומבקשות על הדרך ברכה לזיווג הגון. בהתחלה הייתי נרתע. מי אני ומה אני שאחלק פה ברכות. וכי אני מקובל? בבא? אדמו״ר? צדיק עליון?
מצד שני אני זוכר את דברי הגמרא שאומרת ״לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך״ (מגילה טו,א), ואפילו ארוונה היבוסי ודרוייש הפרסי בירכו וברכתם התקיימה, ומסתמא אני לא יותר גרוע מהם.
עם זאת, תמיד התלבטתי איך בדיוק לברך, מה לומר, כמה לפרט. זכרתי את מו״ר הגאון הרב אברהם שפירא זצ״ל, ראש ישיבת מרכז הרב, שם זכיתי ללמוד לפני שנים. רבים היו באים אליו בבקשה לברכות או מושיטים אליו את בנם הקטן בציפייה שהרב יניח ידו על ראשו ויברך אותו. אבל הרב שפירא שלא היה אדמו״ר חסידי, קיצר בדבריו ואמר: ״ברוך תהיה״. אנשים שביקרו אצל הרב חיים קנייבסקי בבני ברק זצ״ל שמעו ממנו ברכה קצרה עוד יותר: ״בו״ה״, שזה ראשי תיבות של ׳ברכה והצלחה׳ (או שמא: בְּרוֹכֶה וְהַצְּלוֹחֶה).
להחליף עם המחבל
בהזדמנות אחרת פגשתי את הרב שמואל אליהו שליט״א, הרב של צפת, ושמתי לב איך אחרי כל שיעור ניגשים אליו רבים ועומדים בתור כדי לקבל ממנו ברכות. לעיתים הוא נותר זמן רב מאד עד שייגמר הטור הארוך של האנשים ונותן לכל אחד ברכה מפורטת ומושקעת. שאלתי אותו פעם: ״הרב, איך יש לך כוח? לשמוע מכל אחד את הצרות שלו ולחשוב איך בדיוק לברך אותו?״. הרב שמואל חייך ואמר לי: ״לעיתים זה באמת לא קל, אבל אז אני נזכר בפסוק שאומר ״וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה׳ לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כד, א), ואני אומר לעצמי: נו, אם בעיני הקב״ה טוב לברך את ישראל, אז אני לא אעשה זאת?״. ״אבל הרב״, שאלתי אותו, ״ולא נגמר לך לפעמים הכוח? כשמגיעים עוד ועוד אנשים והשעה כבר מאוחרת וסיפורי הצרות רק מתארכים…״. ״לפעמים נגמר הכוח״, אמר לי הרב, ״אבל אז נזכר בפסוק אחר ״וְקוֵֹי ה׳ יַחֲלִיפוּ כֹחַ״ (ישעיהו נו,לא). ואני חושב לעצמי: לי אין כוח עכשיו, אבל בטח יש איזה רשע, אי שם, מחבל חמאס או חיזבאללה, שיש לו הרבה מרץ וכוח. ריבונו של עולם, תעשה בבקשה ׳החלפות׳. תן לו את ה׳אין כוח׳ שלי, ותן לי את ה׳יש כוח׳ שלו. ואז אני מיד מתחזק וממשיך לברך בשמחה את הבא בתור״.
אצל הרב אליהו – השיטה הזו עובדת. האם גם אצלכם היא תפעל? מוזמנים לנסות, וברוכים תהיו! ■
