עולמנו מחולק לשתי רשויות עיקריות: השהות ב׳בבית׳ והשהות מחוץ לבית, ב׳דרך׳.
הבית מקנה לנו עוגן ושקט, בטחון ושלווה אך בדרך האדם נמצא בחוסר נוחות. מדוע? כח הבית מבטא יציבות, חוסר תנודות. כי לבית יש כללים ודברים קבועים וידועים מראש. אך הדרך נתונה לשינויים בלתי צפויים, לשינוי בכללים ולהפתעות… מצב זה גורם לנו לדאגות, חוסר שקט ואף ללחץ נפשי המעיק עלינו. לא לחינם תקנו לנו חכמים את תפילת הדרך כי באמת הדרך היא מקום לא יציב שאנו מבקשים ומתפללים להגיע אל ״מחוז חפצנו לחיים, לשמחה ולשלום״.
חומש במדבר שנתחיל את קריאתו בשבת הקרובה נקרא גם ׳חומש הדרך׳, עם ישראל יוצא ממצרים, ממצב מוכר וידוע אל הלא נודע, לאן הולכים? היכן ישנים? מה אוכלים? ממה מתפרנסים? ומה יהיה העתיד? דוגמא לכך הם טיולי בית הספר שבהם התלמידים ׳חופרים׳: מתי מגיעים? מתי אוכלים? שאלות הנובעות מחוסר ידיעה הגורמת לחוסר שקט. במצבים כאלו צריכים אמונה, אמונה במנהיג שיודע את המסלול ויודע כיצד להוביל ולהתגבר על קשיי הדרך ובוודאי נזקקים לאמונה באלוקים שהוציאנו ממצרים וודאי לא יפקירנו במדבר, אלא יוביל אותנו אל מטרת המסע הארוך – אל ארץ ישראל.
אלוקים זוכר ומשבח את עם ישראל באומרו להם: ״כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ (ירמיהו, ב). האם זה רק שבחנו שהלכנו אחר ה-א-לוה במדבר? כן. ההליכה בביטחון מלא בה׳ שזו הדרך בלי ספקות וחששות, למרות הקשיים והמציאות המאתגרת והמורכבת של הליכה במדבר, מגלה את גודל האמונה שלנו.
נראה שמהלך חיינו הוא גם לפעמים ׳דרך׳ וגם לפעמים ׳בית׳. לפעמים אנו בשלבים של ׳בית׳ שבו אנו חיים בסביבה בטוחה, מוגנת ובטוחה בכל המובנים אך לפעמים אנו בתקופת ׳דרך׳, במצב של ספקות וחוסר וודאות ולכך נדרשים אנו לאמונה שתדביר את ביטחוננו ושלוותנו. ׳שתוליכנו לשלום׳. ■
