חג שבועות הראשון שחגגנו כמשפחה בהולנד
איפה הסיפור שלך מתחיל בציר ההיסטורי?
"הסיפור שלי מתחיל בימי מלחמת העולם השנייה בהולנד. לסבא שלי מצד אבא היה עסק מצליח של כובעים, כי באותה תקופה כולם היו חובשים כובעים. היה ליין אופנה מתחלף, היו להם תצוגות אופנה, הם היו אנשי העולם הגדול. העסק היה עסק משפחתי של סבא וסבתא רבא שלי, של הסבא עצמו ושל אחותו. הם היו יהודים מסורתיים, היו מלים את הבנים ומציינים בר מצווה, אבל לא הקפידו על הכול. בשל העסק הם עברו בין מדינות רבות, ולקראת המלחמה סבא שלי הבין שהאנטישמיות מתחילה לתפוס תאוצה וצריך להתייחס לזה בכובד ראש. גרמניה כבשה את הולנד, והתחיל דיון פנימי במשפחה אם ללכת לאזור הכינוס או לא. סבא וסבתא רבא שלי, בעלי המפעל, אמרו שהם אזרחים שומרי חוק, ואין שום סיבה שיעשו להם משהו. הם משפחה אמידה ומכירים אותם. הם לא חשבו שתהיה בעיה כלשהי.
הוא שאל המון שאלות על הנצרות הגדולה, על הדרך שעושים ולומדים על אותם צדיקים, ולא קיבל תשובות.
חוסר השקט של הנשמה בער בו ודחף אותו להבין שהוא לומד ומנסה להתחבר לחלק שחסר בו רק דרך הצד הנוצרי, ולכן החליט להתחיל להתחבר ולחקור קצת יותר על הצד היהודי שבו
סבא שלי הצליח לשכנע את אחותו שלא כדאי ללכת ומצא להם מקום מחבוא. אלה נסעו ואלה לא". השתיקה של אלישבע מבשרת את הבאות. לצערנו כל מי שהגיעו למקום הכינוס איבדו את חייהם באושוויץ בתוך פחות משבוע. כך קרה גם למשפחה המורחבת של אלישבע. הנותרים בחיים על אדמת הולנד ממשפחתה היו סבא שלה ואחותו.
איך הוא שרד את תקופת המלחמה?
"בסיפור הזה מתחיל גם עולם הנצרות להישזר בשושלת המשפחתית. סבא שלי ואחותו התחבאו תקופה קצרה במקום המסתור שבנה, ולאחר מכן הוא עבר להתחבא אצל משפחה של חברה קרובה שהייתה שותפה בניהול מפעל הכובעים. הם העבירו את החברה על שמה; הוא ניהל את אחורי הקלעים, והיא יצאה החוצה לעבודת השטח. אחותו עזבה והתחבאה בחווה, ולימים התחתנה עם הבן של אותו חוואי".
מפעל הכובעים המשיך להתקיים על אף המצב הכלכלי הקשה שגרמה המלחמה: "החברה הטובה של סבא שלי עברה מבית לבית והציעה לאנשים שתמורת סכום קטן יחדשו להם את הכובע הישן ויעצבו אותו מחדש. אבל עבודת רוכלות ומעבר מבית לבית לוקחת יותר זמן, ולכן היה צורך להכניס עוד אנשים לעסק".
וככה סבתא נכנסה לתמונה?
"החברה הטובה של סבא הכניסה לעסק חברה טובה שלה, שהיא סמכה עליה מאוד וידעה שגם אצלה בבית מסתתר ילד יהודי, ולכן לא פחדה לספר על החבאת סבא שלי. היא החלה לעבוד איתה ולמכור כובעים, ולאורך השנים עד סוף המלחמה סבא והיא התקרבו מאוד והתאהבו.
סבא יצא מהמחבוא רק כשנה אחרי שהמלחמה הסתיימה ויצא לחפש אחר בני משפחתו שהועברו לפולין באותו יום של שילוחים. הוא גילה מהר מאוד שמשפחתו ועוד חברים כולם מצאו את מותם באושוויץ. הוא חזר להולנד אך החליט שהוא ממשיך בחיים חדשים, מקים משפחה שלא ירדפו. כשחזר הוא התחתן עם סבתא שלי, נוצרייה מבית קתולי אדוק.
סבא וסבתא התחתנו והביאו לעולם שלושה בנים שובבים, האמצעי הוא אבא שלי, והילדים חיו בידיעה שאבא שלהם יהודי, אך הם חיים כמו נוצרים. הוטבלו, הלכו לכנסייה ועוד. הפריע מאוד לאבא שלי שהוא חצי יהודי אבל אין לצד הזה מקום בחייו. הוא מתאר שסבא שלי לפעמים היה מחליף את הכובע הרגיל בכובע ברט, שהיה נהוג בקרב היהודים, ובערב שבת היה מתנהג אחרת.
סבא היה מצטרף לכנסייה, אך לא היה שם במאה אחוז. הוא שמר על קשר עם היהודים מבית הספר ומהקהילה שהיו בה לפני המלחמה, מדבר עם רוכלים בשוק היהודי. גם מבחינת חסד סבא שלי לא הניח לנושא: הוא לקח הביתה ילדים שניצלו ועזר להם לחפש את הוריהם, וכן עבד עם עורך דין על מנת להחזיר נכסים ליהודים שנשארו בחיים. אבא שלי הרגיש שיש חלק משמעותי שמגיע מהצד היהודי, אבל לא משתפים את הילדים בו. זה בער בו.
אבא שלי היה שכלתני מאוד, הוא התעמק בלימוד נצרות ונהיה לימים עוזר כומר.
כשהיה בן 18 הוא הכיר את אימא שלי ברכיבה על סוסים. אימא שלי נוצרייה מבית חילוני, חצי קתולית וחצי פרוטסטנטית. גם לאימא שלי בערה מבפנים מציאת העומק והמשמעות בחיים, זה מה שחיבר ביניהם.
כשעברו הימים הם התחתנו, אבא שלי התקדם בלימודיו והפך לכומר, ושניהם עסקו בקהילה ובדת הנוצרית. הם הולידו את שלושת האחים שלי, ואף על פי שהלידה של אחי הקטן הייתה מסובכת ומסוכנת מאוד ההורים שלי החליטו להביא אותי למרות המלצות הרופאים. נולדתי במרווח די גדול מאחי. לאורך כל השנים ההורים שלי למדו והעמיקו בסיפורי התנ"ך, ולכן קראו לי בשם התנ"כי אלישבע".
איך ההורים הגיעו ליהדות?
"לאבא שלי הפריע מאוד שהנוצרים לומדים את התנ"ך, מדברים על הצדיקים הגדולים, אבל אין חיבור לחיים, ליום-יום. גם דרשות ההטפה שהוא נתן בכנסייה התחילו להיות בסגנון קצת יהודי. הוא שאל המון שאלות על הנצרות הגדולה, על הדרך שעושים ולומדים על אותם צדיקים, ולא קיבל תשובות.
חוסר השקט של הנשמה בער בו ודחף אותו להבין שהוא לומד ומנסה להתחבר לחלק שחסר בו רק דרך הצד הנוצרי, ולכן החליט להתחיל להתחבר ולחקור קצת יותר על הצד היהודי שבו".
איך אימא שלך הגיבה?
"אימא שלי הלכה איתו יד ביד. היא האמינה מתוך הסיפור האישי שלה שמה שצריך לקרות יקרה, והעיקר לגלות את האמת. הכול היה תהליך משותף של שניהם, ועם החשיפה של אבא שלי לעולם היהודי שבו הוא מצא את עצמו בערב שישי הולך לבית הכנסת, ובבוקר ראשון מטיף בכנסייה.
לאחר שנה בערך שאבא חי חצי-חצי כולנו התחלנו לימוד משותף בזמן משפחתי, קיצור שולחן ערוך, שנדע איך יהודים מתנהגים. אבא קנה קלטות של תפילה של ברכת המזון, של קידוש. התחלנו קצת להתנהג כמו יהודים, אבל לא היה ברור כל כך מי אנחנו. ביום ראשון אחד כשאבא שלי עלה לדוכן להטיף נכנס יהודי מבית הכנסת והתיישב מאחורה בכנסייה. אבא שלי חטף שוק, מעין סטירת לחי, והבין שצריך להחליט: יהודי או נוצרי?
באותו רגע החלטנו שבסוף השנה נוסעים לטיול בארץ ישראל. עזבנו את הקהילה הנוצרית, והשיח בבית השתנה: עולים לארץ בשביל להתגייר. הייתה לנו קופה משפחתית שאחת לכמה זמן שלשלנו אליה כסף לצורך העלייה. הייתה התרגשות גדולה מאוד סביב זה".
מתי התגיירתם?
"כשעלינו לארץ הייתי בת 8. התגוררנו בקיבוץ מעלה גלבוע, וחיבקו אותנו פה. לימדו אותנו עברית ומצוות. לאחר זמן מה הלכנו לעבור את מבחני הגיור ברבנות בקריית שמונה, ואני זוכרת שכל ההכנות למדנו מה לומר ומה ישאלו אותנו, ואני בשונה מהאחים שלי לא הייתי צריכה בסוף התהליך להחליף שם, כי השם שלי הוא גם יהודי.
כשנכנסתי למבחן עמד שם רב כולו הוד והדר. אני זוכרת אותו גדול ומרשים, במגבעת וזקן ארוך, והוא התחיל לשאול אותי את כל השאלות, ואני כמו תלמידה מצטיינת עונה על הכול. פתאום בסוף המבחן הוא שאל אותי: 'איך את רוצה שיקראו לך? את צריכה לבחור שם חדש'. ואני שתקתי והסתכלתי על אימא שלי במצוקה, כי אני לא באמת רוצה להחליף שם.
והוא שוב שאל: 'איך את רוצה שיקראו לך?' פתאום נזכרתי באחת החברות שלי בבית הילדים ואמרתי לו: 'אני רוצה שיקראו לי רות'. הוא ענה: 'רות זה שם מצוין. וייקרא שמך בישראל רות'. כשיצאתי בכיתי שאני רוצה להיות אלישבע, ואבא שלי אמר: 'וייקרא שמך בישראל רות אלישבע אודליה'. אז אני לא תמיד אומרת שקוראים לי רות, אבל אין ספק שרות המואבייה היא חלק גדול ממני בכל יום, כי אני באמת רות".
רות אלישבע אודליה בת 34 היום, מורה לאנגלית, מדריכת כושר ומעבירת סדנאות מחול לנשים שבהן רוקדים ומתחברים בריקוד סובב עולם. נוסף על סיפור הגיור שלה היא משתפת בחוויה האישית ובבחירה האישית להמשיך ולהיות יהודייה שומרת מצוות יום-יום. היא נשואה ואם לחמישה ילדים מקסימים, והמשפחה מתגוררת בשילה ומיישבת את ארץ הקודש.
מה המסר שלך?
"המסר האישי שלי גם בהרצאות נוגע בנקודה שנסתכל רגע פנימה ונבין מי אנחנו, מה החלקים שלנו ואיך הם באים לידי מימוש לפני שאנחנו זורקים את כל מה שלימדו אותנו או בחרו בשבילנו. ההורים שלי בחרו להתגייר. זה לא אומר שאני חייבת להיות יהודייה, אבל מצריך אותי לבחון היטב מהי יהדות ומה זה בשבילי להיות יהודייה, וכך לבחור להמשיך בדרכי.
המסר שלי הלאה הוא בעיקר לילדים ולנוער בגיל הבירור: אל תזרקו את מה שנתנו לכם במתנה. אם ההורים שלכם בחרו להיות דתיים זה לא אומר שגם אתם חייבים, אבל אם תסתכלו טוב-טוב תבינו שזה המתנה הכי גדולה שקיבלתם מהם, כי הם רוצים בשבילכם את הטוב ביותר, ואז תבחרו ממקום שלם יותר.
עוד דבר הוא היחס לגרים: עלינו לארץ כי הקהילה בהולנד לא כל כך קיבלה גרים. אפשר להגיד אפילו שלא קיבלה בכלל, ובארץ זה משתנה מאדם לאדם. בדרך כלל הריחוק או האי-קבלה בארץ נבעו מהשונות, כי היינו עולים חדשים, ולא בגלל הגיור, אבל צריך לחבק את השונה ולתת לו מקום. זה חשוב מאוד להשתלבות פה בארץ".
