העלילה בפרשיותינו שהתחילה בחלומו של יוסף עד להמלכתו למשנה למלך מצרים, ירידתם של יעקב אבינו והשבטים למצרים. הפגישה עם האחים, כרוכה במתח רב, למרות שכולנו יודעים את סוף הסיפור… אך כולנו במתח לקראת פגישת יוסף עם אחיו. תגובת יוסף ודברי ההרגעה בזמן ההתוודעות עם אחיו הינה פלאית ואצילית. יוסף מנסה להקטין את המבוכה הגדולה ופונה לאחים שרצו להרגו והתפשרו על מכירתו בקו סלחני ופייסני.
בבת אחת חוטפים האחים את כל האמת הכואבת בפנים. מה חשבו? מן הסתם חששו מנקמת יוסף, חששו כיצד יגיב אביהם, אך לדבר אחד לא ציפו, לדברי ההרגעה המפתיעים של יוסף: 'ועתה אל־תעצבו ואל־יחר בעיניכם כי־מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני א-לקים לִפְנֵיכֶֽם' (בראשית מה, ה). כיצד מהווים דברים אלו דברי הרגעה? אמת ויציב שאלוקים הוא מסבב הסיבות וממצב של מכירה לעבד הפך יוסף למשנה למלך אך עדיין יש אחריות לאחים על פשע המכירה…
משל למה הדבר דומה? לאדם שפגע בחברו ופצע אותו עד זוב דם, אושפז החבר בטיפול נמרץ ולבסוף התחתן עם הרופאה שטיפלה בו בבית החולים… האם החתונה מקטינה את גודל הפשע של החבר? ודאי שלא…
יש כאן לימוד גדול. עולמנו מתנהל בשני אפיקים מקבילים, האפיק האנושי, הקשור למסובב ולסיבה, אך יש את האפיק האלוקי, שהוא קבוע ומוביל. מה ההבדל ביניהם? אם את האפיק הראשוני אנו מייחסים לסדרי הפעולות וההתרחשויות, מדוע בסופו של דבר יוסף נהפך למשנה מלך מצרים? בגלל שחלם חלום וסיפר לאחיו, מתוך כך נגרמה שנאה ונמכר למצרים וחכמתו עמדה לו להתקרב למלכות וכו', אך באפיק האלוקי כל המקרים וההתרחשויות הינם ממש לא משמעותיות כי יש תכנון אלוקי שהקדים רפואה למכת מצרים בכך שיוסף יהיה מלך שם. או כרעיון שביטא הרב קוק זצ"ל: מה שנראה לנו כבני אדם כדיעבד הוא במבט האלוקי לכתחילה.
כל מעשינו בזה העולם תלויים ביחס שאנו מייחסים להם. מבטו של יוסף במפגש עם האחים היה מבט אלוקי וזה לא הזמן להתחשבן עם מעשיהם, אך האחים חששו למבט האנושי כשבעצם הם לא התנהגו כיאות.
