בשבוע שעבר זכינו לנס גדול. אחד הרגעים הגדולים בתולדות מדינת ישראל. היינו כפסע מאסון התאומים של ישראל. אבל ה' היה אתנו.
לא פלא שעתונאים רבים אמרו בפירוש שראינו נס.
ומולם, היו כמה חמוצים שצקצקו בלשונם, ואמרו "עתונאי מדבר על נס? זה בכלל עתונאי זה?".
כי חופש העתונות וכו'. אבל בתנאי שכל העתונאים יקבלו את השקפת העולם הגורסת שאין נסים.
ומה נעשה אם ראינו נס? – טוב, ממתי עיתונאי צריך לתאר את מה שהוא ראה?
***
בואו לא נתעלם מהפיל שבחדר: יש אנשים שמודדים כל ארוע רק לפי שאלה אחת: זה טוב לביבי או רע לביבי?
ואם משהו עלול לעזור לביבי – אז הוא רע.
עם ישראל יכול להמצא באחד הרגעים הגדולים בתולודותיו. אבל כל עוד זה עוזר לביבי – זה רע.
ושימו לב: הנושא של הבחירות הוא ביבי. לא נתניהו נגד איזנקוט, לא נתניהו נגד בנט, לא נתניהו נגד יאיר גולן. לא לא. האנשים האלה לא מעניינים אף אחד כשלעצמם. יש להם רק תכונה אחת חשובה: הם לא ביבי.
ואיך הם רוצים לנצח בחירות כשהם עצמם לא אומרים כלום על המועמד שלהם? כשהנושא של הבחירות הוא ביבי?
אז מאשימים את ביבי שרץ להצטלם עם יניב חיון, הגיבור של הטיסה. אל דאגה. אם ביבי לא היה הולך לקבל את פניו היו מאשימים אותו: "יש לנו כאן גיבור ואפילו לא באת לקבל את פניו בשדה התעופה?"
לא אלמן ישראל. תמיד ביבי אשם בכך שכמעט היה פיגוע. ההצלה, לעומת זאת, לא קשורה אליו בכלל. מה הקשר?
***
מה יש לשמאל להציע היום? כלום.
אני מפשפש בכיס של שמאל ומוצא שם – חור גדול.
אם תשאל אותם מה היתרונות של המועמד שלהם הם יגידו: הוא לא ביבי.
ומה הוא כן? זה מה שהוא כן. לא ביבי.
חור גדול.
***
באוזן שמאל אני שומע הרבה קולות רמים. מצד אחד – כועסים על הקשרים שהיו למדינת ישראל וללשכת ראש הממשלה עם קטאר. שהיא אויב. מצד שני – כועסים שראש הממשלה לא הקשיב לשליט קטאר שכביכול הזהיר.
סתירה? השמאל חי מצוין עם סתירות. העיקר הוא שרק לא ביבי.
מצד אחד כועסים שכבר ביום המתקפה ביבי יצר קשר עם קטאר (ומסיקים מכאן שהוא נשלט על ידם. וואלה איזה קפיצה לוגית) ומצד שני כועסים שהוא לא הפעיל את הקשרים שלו איתם.
מצד אחד – כועסים שבלשכה דיברו עם קטאר. מצד שני – כועסים למה אין לנו קשרים עם מדינות המפרץ.
מצד אחד – מתלוננים שללשכה יש קשרים עם קטאר, מצד שני – כשמדינת ישראל תוקפת בקטאר (כן, זה קרה) הם אומרים שזה חוסר אחריות.
אצל השמאל סתירות פנימיות זה פיצ'ר.
ובכן, העובדה שקטאר תיווכה כין ישראל לחמאס היתה סוד גלוי מאד. כולם ידעו אותו. כולם ידעו שקטאר שולחת לחמאס כסף דרך ישראל. אז העובדה שבלשכת ראש הממשלה התאמצו לשמור איתם על קשרים טובים, ולנצל את הקשרים האלה, לא אמורה להפתיע אף אחד. כולם ידעו את זה. השמאל ידע את זה כל הזמן ולא מחה.
***
ההתנהלות של ישראל מול חמאס בעשורים שלפני מתקפת שמחת תורה ראויה לכל גינוי. אבל האחרונים שמותר להם להביע דעה בעניין הם אנשי השמאל. הם עודדו את המדיניות הזאת ואפילו הטיפו להגביר את מתן המתנות לחמאס. הם קראו לתת לחמאס עוד ועוד, ואפילו אחרי המתקפה הם לא למדו את הלקח והטיפו לתת לחמאס כל מה שהוא רוצה. (אולי חוץ מבנט וליברמן). הלא הם אלה שהפגינו ולחצו לשחרר את סינוואר. (נכון: על השלטים שהם החזיקו לא היה כתוב לשחרר את סינוואר, היה כתוב שם לשחרר את גלעד שליט. אבל הכל יודעים מה המשמעות של הדבר). הם אלה שלחצו שלא לכבוש מחדש את עזה. אז היום, גם אם הם לא מבקשים סליחה על המדיניות שהם ניסו לקדם, לפחות שיואילו בטובם לשתוק, ולא לבקר את ממשלת הימין שאמנם שימרה את שלטון החמאס בעזה, אבל הרבה פחות ממה שהשמאל רצו.
***
הדבר היחיד שהיה יכול למנוע את מתקפת שמחת תורה היה להקדים רפואה למכה. כלומר להקדים את מלחמת חרבות ברזל למכה שקבלנו מחמאס. לא עשינו את זה. הבעיה היא שיש כאלה שגם היום בעד נסיגה. ■
