עוד שריונר, ניצול שואה וחסיד גור אדוק
אחד מלוחמי השריון במילואים במלחמת ששת הימים ובמלחמות שקדמו לה הוא יצחק לפקוביץ׳, חסיד גור ואיש תל-אביב. לאחרונה הוא סיפר לי: ׳ההורים שלי רצו מאד לעלות לארץ. בשנת תרצ״ח (1938) הם הצליחו להגשים את רצונם זה, עלו לארץ ורכשו דירה ברחוב רש״י בתל-אביב. ואז הם נסעו לפולין כדי להפרד מהוריהם וכדי לשלוח את רכושם לארץ. הם שלחו לארץ מכולה מלאה בכל רהיטי ביתם ושאר חפציהם, הכל היה שם עד הפריט האחרון. הספינה יצאה לדרכה, אבל הם עצמם נלכדו שם בתחילת המלחמה, ונרצחו בשואה, הי״ד. אני עברתי את מחנות הריכוז, התחתנתי שם אחרי השואה, ונולד לי שם ילד ראשון. עם קום המדינה עליתי לארץ, התגייסתי לשריון ולחמתי בכל המלחמות. התגוררתי כל השנים בדירה שרכשו הורי בת״א. המכולה הגיעה לקרוב משפחה, ומה שיכולתי לקחת ממנה הם כלי כסף של הורי. יום אחד פרצו לביתי וגנבו כמעט הכל, אבל החנוכייה נותרה בבוידעם, והיא הדבר היחיד, כמעט, שנותר לי מההורים. הם קיבלו אותה מההורים שלהם. בשנים האחרונות זכיתי לעלות לירושלים, ואני מתרגש בכל שנה להדליק בה את אותה חנוכייה ולפרסם דרכה את הנס׳.
׳בני תורה׳ אצל ה״חפץ חיים״
סיפר לי הרב יוסף חזן ששמע מפי ש.מ., זקן ירושלמי: ׳עברתי הרבה דברים קשים בחיי. כל אימת שאמונתי נטתה להתערער, נזכרתי בדמות מימי נעורי שהחזיקה אותי באמונתי. כשהייתי בחור למדנו בעיירה איישישוק. זכורני שפעם בי״ז בתמוז הסתיימו הלימודים ב-12:00 בצהרים, והחלטנו, 4 חברים, לנצל את הזמן הפנוי כדי לפגוש את בעל ה״חפץ חיים״. הלכנו ברגל לראדין. מרחק הליכה של כמה שעות, וביום צום הייתה זו הליכה קשה יותר. הגענו לביתו של הח״ח. הבית היה פשוט וצנוע ביותר, בקושי היו שם רהיטים. לא היו משמשים וגבאים, והוא ישב שם עם עצמו ולמד. הוא היה שקוע בלימוד ולא שם לב לבואנו. לפתע ראה אותנו, ושאל מאיפה אנחנו. אמרנו לו שאנחנו לומדים באיישישוק. הוא מיד קם מכסאו ואמר בקול נלהב –״אה, אז אתם בני תורה!!״ והלך להביא ספסל עבורנו כדי שנוכל לשבת. הוא חזר עם הספסל הרעוע אחרי כ-20 דקות בהן הוא סחב אותו, יהודי בשנות התשעים. הרי הגיעו אליו אורחים… הזיכרון של היחס הזה של ה״חפץ חיים״ הוא זה שהשאיר אותי שומר מצוות לאורך כל ימי.׳
קפריסין – ״לשם יחוד״
לקראת כניסה לארץ
שמעתי מאברהם לוי: ׳עד שסוף סוף עלינו לארץ אחרי כל התלאות, הבריטים החליטו שלא סתם כך נכנסים לארץ ישראל. כהכנה לכניסה לארץ הם כיבדו את עולי עליה ב׳ (-בלתי לגאלית) ב׳נופש׳ במחנה בקפריסין, לשם שלחו את אניית המעפילים שלנו. אמנם זה היה באהלים, עם מעט מאד אוכל בכמות ובאיכות, במחנה מעצר, אבל זו הייתה באמת הכנה לעליה לארץ.׳
לבד ממש!
והוא מוסיף: ׳הגעתי לכפר הרא״ה לבדי, נכנסתי לישיבה, היו שם דמויות מופת. בין היתר אני זוכר את שיעורי הרב אריה בינה, החקלאי שהיה למדן גדול. כדי להרוויח קצת דמי כיס הייתי עובד אצלו בלול. על כל שק אוכל של עופות שהייתי ממלא הוא היה נותן לי שתי לירות. היינו כשלושים ילדים שעלו לארץ לבד. לא היו לנו משפחות ללכת אליהן. נשארנו בישיבה תמיד, גם בחופשים. אני זוכר אפילו את ליל הסדר שהיינו עושים בישיבה.׳
ראש ישיבה שהוא אבא
לפעמים אנחנו מתקשים לשלוח ילד לפנימייה, ובצדק. הוא יהיה שם רחוק מהבית, אולי גם קצת לבד… סיפר לי אפרים ראובן (רוזנטל): ׳עברתי את השואה כילד יליד רומניה. חיכינו להזדמנות הראשונה לעלות לארץ ישראל, והיא הגיעה בשנת תש״י, כשקיבלתי אישור עליה לארץ. עליתי בעזרת עליית הנוער. גרנו באשקלון. כשהייתי בן 13 אבי רצה שארכוש מקצוע בבית ספר מקצועי. רבה של אשקלון, הרב משה דב וולנר (היה תלמיד של ה״דעת סופר״ וה״חשב סופר״ בהונגריה, שורד שואה, חבר בחבר הרבנים של תנועת המזרחי ומקורב לגדולי האדמו״רים מ.ד.), הציע לאבי: ׳אני אקח את בנך לישיבה בירושלים, שבה הוא ילמד גם תורה וגם מקצוע׳. אבי הסכים, עלינו לירושלים לשכונת אבו תור, ושם הוא הכניס אותי לישיבת ״נתיב מאיר״ בשנתה הראשונה. ראש הישיבה, ר׳ אריה בינה, היה אבא של ממש. הוא דאג לנו לכל פרט. אשתו הייתה אם הבית. הוא נתן לנו שיעורים מאד בהירים ומסודרים, וחזר על כל דבר כמה פעמים עד שאחרון התלמידים הבין. לשנה הצעירה מאיתנו הביא את ר׳ אליהו גרוסברג שיתן להם שיעור. ר׳ אליהו היה דמות מיוחדת במינה, אהבו אותו מאד. היה לו חוש הומור, קצת ״ליצן״, והיה תמיד מעניין ללמוד אצלו. והייתה בישיבה עוד דמות מעט מסתורית, ר׳ בנציון פריימן. הוא הגיע מהישוב הישן, ידע את כל הש״ס בידיעה מופלגת, והוא לא נתן שיעורים. לפעמים מסר שיחות, או היה מעין משיב בסדרים, אבל הוא בעיקר היה…איש שיחה. ילד שבקושי פתח גמרא יושב עם ענק בתורה לשיחה אישית נינוחה או לחברותא.׳
אם צריך, אז גם אינסטלטור
ואפרים מוסיף סיפור ידוע, שטוב לשמוע בפירוט מן המקור: ׳אני זוכר שהגיעו הורים להגיד שהם רוצים לקחת את הילדים בגלל הירי של הירדנים לעבר אבו-תור. ר׳ אריה אמר – אם כך, נעבור לבית וגן. הוא השיג בית קטן וישן מול הר הרצל, בנה מאחוריו שני צריפים, ושם היו גם הפנימיה, גם בית המדרש, חדר האוכל, הכל. מעבר ללמדנותו המופלגת הוא היה גם איש מעשה וללא שמץ של גבהות לב. בין שני הצריפים היה בור ניקוז. המערכת כנראה לא הייתה בנויה לעומס הדרוש, ומדי פעם הביוב נסתם. אני זוכר אירוע שראיתי במו עיני, איך ר׳ אריה לבוש בבגדי עבודה מרים את מכסה הבור, נכנס פנימה ופותח את הסתימה. ואז, תוך כדי עבודתו, מגיע אחד ההורים, רואה את ה״אינסטלטור״ ושואל אותו איפה ראש הישיבה. ר׳ אריה אומר לו: ״שב שם, הוא יגיע עוד מעט״. ר׳ אריה מסיים את מלאכתו, מחליף בגדים, וניגש לאותו אב, המופתע מכך שהאינסטלטור הוא גם ראש הישיבה…׳ ■
meirdorfman@gmail.com
