01
בפרשתנו אנו למדים על מצוות ייבום. מצוה קצת מסתורית. כאשר נפטר אדם ללא ילדים מצווה אחיו לשאת את אשתו כדי "להקים שם לאחיו המת ולא ימחה שמו מישראל". אם האח או האישה אינם מעוניינים לקיים את היבום – חולצת האישה את סנדלו של האח, ויורקת בפניו ומכריזה "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".
02
מיותר לציין כמה מעכבים פסיכולוגיים ותרבותיים יש לנו עם המצווה הזו. במבט ראשון היא נראית הזויה ומנותקת לחלוטין ממציאות חיינו כיום. וכבר כתב הרמב"ן (בראשית לח, ח): "העניין סוד גדול מסודות התורה… וחכמי ישראל הקדמונים מדעתם הענין הנכבד הזה קראו אותו גאולה".
03
ספר החינוך (מצוה תקצ"ח) מבאר: משורשי המצווה, לפי שהאישה אחרי שנישאה לאיש הרי היא כאחד מאיבריו והאיש הזה שמת ללא בנים אין לו זכר בעולם הזה זולתי זאת האישה שהיא עצם מעצמו, ועל ידי אחיו שהוא גם כן חצי מבשרו ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו יזכה על ידו בעולם הנשמות". במילים אחרות: יש כאן מצווה שמדברת על ממדים שמעבר לעולמנו; היכולת להשאיר את החותם של הדמות שנפטרה מן העולם.
04
כיום, הרבנות הראשית אוסרת יבום מחשש שלא תהיה פה כוונה טהורה מצד האח והאישה, אולם בעולם אידיאלי – כך היו הדברים פועלים (הרעיון אגב של חליצה הוא שהנעל מבטאת את האחיזה של הארצית של האח בנשמת אחיו שכאשר היבום לא מתבצע היא "משתחררת" ממחויבותה).
05
הרעיון העמוק שמאחורי המצוה הזאת הוא שדווקא דרך הסיבוך של פטירת האדם וייבום אחיו – בונים את המציאות. חז"ל מכנים זאת: "עולם בנוי, חרב ובנוי".
דוד, משיח ה', הגיע גם הוא בצורה עקיפה כאשר הגואל הפלוני-אלמוני במגילת רות סירב לגאול את רות ואזי בועז יכול היה לשאתה.
דווקא הישועות הגדולות ביותר צמחו דרך חורבן – החל מהשואה וכלה בשביעי באוקטובר.
06
זהו גם סוד הרעיון של התשובה שעומדת לפתחנו בחודש אלול: "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". בדיעבד, דווקא מהלך התשובה מביא למדרגה גבוהה אף יותר משהייתה לפני החטא.
07
מהלך התשובה שמקיף כיום את התרבות הישראלית הוא סוג של "הקמת שם למת"; דווקא מתוך ההרס של העולם הדתי מלפני שניים ושלושה דורות, שבים כיום יהודים לכור מחצבתם ביתר שאת, מלווים בכוחות שנקנו בדורות הללו, ו"זדונות נעשות להם כזכויות". ■
