תורה שאתה לומד – מתוקה היא?
הרב יוסף יצחק פייגלשטוק היה ראש ישיבת לונג ביץ׳ בניו-יורק, חבר מועצת גדולי התורה בארה״ב, ומתלמידיו הגדולים של ר׳ אהרון קוטלר. סיפר לי עליו אחד מתלמידיו: ׳הוא היה מסביר לנו שהייחודיות בתורת ר׳ אהרון לא הייתה רק בתוכן אלא גם בצורה שבה הוא העביר אותה וחי אותה. כדי ללמד בחורים אמריקאיים, עם תכנים אחרים בחייהם, לא היה די במסירת הידע התורני. זה עדיין היה זר להם. היה צריך להעביר להם את האווירה, את המתיקות, את ה״שימוש תלמידי חכמים״ והחיבור לדורות הקודמים של מוסרי התורה. ועל ידי ר׳ אהרון, שאהבת התורה שלו הייתה נדירה, זה עבר בצורה מאד טבעית.׳
סיפר לי מו״ר בעל ״נתיבי ישורון״ מסלונים: ׳פעם הגיע ארצה הגאון רבי אהרון קוטלר זצ״ל, ראש ישיבת לייקווד, ומסר שיעור בישיבת ״עץ חיים״ בשכונת מחנה יהודה בירושלים. הייתי אז בחור כבן י״ד-ט״ו, והלכתי לשמוע את השיעור. השיעור עסק בסוגיית פתח פתוח בכתובות דף ט׳, ואת תוכנו לא הבנתי כלל. אחרי השיעור חזרתי לישיבה ושקעתי בלימוד עם החברותא כל הערב, אל תוך הלילה, ולא הצלחתי להפסיק ללמוד וללכת לישון לפני שתיים בלילה, מעוצמת מתיקות התורה שנדבקה בי בשיעור והסעירה את רוחי. אחרי שנים רבות, שבהן נצרתי היטב בזכרוני ובלבי את החוויה העוצמתית הזאת, סיפרתי זאת לגיסי האדמו״ר מסלונים שליט״א. מסתבר שגם הוא היה בשיעור ההוא, וזכר אותו היטב. הוא אמר שההרגשה הזאת נדבקה גם בו חזק, ואותו טעם מסעיר של מתיקות התורה לא פג ממנו במשך שלושה חודשים(!) אחרי אותו שיעור.׳
להתחתן עם בת הגביר
הרב יחיאל יצחק פאר, היה גם הוא מתלמידיו המובהקים של ר׳ אהרון קוטלר, וייסד ישיבה בארה״ב. תלמידו הרב ש.ז.ק. ציטט בפני את הגדרת רבו ללימוד של ר׳ אהרון קוטלר במילה אחת: ״אש!״ והוסיף: ׳הרב פאר זכה לשאת בת ת״ח ונכדת ת״ח, ראשי ישיבת נובהרדוק, אבל סיפר שר׳ אהרון טען אז שבחור ישיבה צריך להתחתן עם בת של גביר, כדי שיוכל לשבת עשרות שנים על התורה. ואכן בכולל אצל ר׳ אהרון ישבו גם ת״ח בגיל 50׳. אני למדתי מזה עד כמה הייתה בעיני ר׳ אהרון הדחיפות של בנין עולם תורה מחדש אחרי השואה, גם במחיר הוויתור על עצת חז״ל ״יישא בת תלמיד חכם…״.
אהבת הארץ ושכרה בצידה
סיפרה לי אלישבע וינקלשטיין: ׳בילדותי גרנו בלבוב שבגליציה. סבי, יוסף מיטלמן הי״ד, היה גר בגריידינג, ליד הנהר, ואני עוד זוכרת שטבלתי בנהר שם. הוא היה עשיר, חצי רחוב שם היה בבעלותו, חסיד בעלזא. בתודעתו הוא חי בעומק הגלות. אבי, אליהו אוהר, היה תלמיד חכם ומשכיל, הוא ידע עברית והגלות כבר לא מצאה חן בעיניו. הוא האמין שצריך לעלות לארץ. הסבא אמר לו: ׳בשביל מה תעלה? הרי אין בארץ כלום! אתה יודע שאנחנו נעלה בצורה מכובדת, עם המשיח׳. כל אחד מהם היה נחוש בדעתו. הסבא דיבר על ליבה של אמי-בתו חנה, ובין היתר טען בפניה: ׳מה אגיד לרבי מבעלזא?׳ (אכמ״ל לגבי דמותו של הרבי מבעלזא, פעלו הרב למען הישוב בארץ והשינוי שעבר בה בהשקפת עולמו. מ.ד.) אמי אמרה לאביה: ׳בסדר. אתגרש ממנו, הוא יעלה לבד ואנחנו נשאר׳. את זה הוא שלל, ואמר לה: ׳אם כך הוא, ההלכה היא שאישה הולכת אחרי בעלה. עלי עמו!׳. הייתי כבת 4 כשעלינו לארץ ואכן היה קשה מאד. אבי לא מצא עבודה, ישב בבית מובטל. בשנת תרצ״ו (1936) אמי נסעה עם אחי הקטן לביקור משפחתי בפולין (לבוב עברה לשלטון פולני), ובעקבותיו הציעה לאבי: ׳נחזור לפולין׳. הוא הזדעזע ואמר: ׳חס וחלילה! בשום מצב לא נעזוב את הארץ׳. כל משפחתה נספתה בשואה. חסד נעוריו זה זכרתי לו כל ימיו, וזה מילא אותי בכוחות לסעוד אותו בזקנותו הקשה, לתמוך בו ולשבת ליד מיטתו עד יומו האחרון. אהבת הארץ הנחושה שלו הצילה את חיינו.׳
בעלה של אלישבע, זאב הכהן, עלה עם ישיבת לומז׳ה מפולין לפתח תקוה, וגם שם היה סיפור של נחישות רבה, שהזכרתי כאן פעם. יום אחד, בהפתעה וללא כל הקדמה, עלה ראש הישיבה לבימה והודיע שהישיבה עולה לארץ. סיפר לי בנה, ידידי עודד: ׳גם משפחת אבי נותרה שם. רצף קבוע של גלויות דואר הגיעו מפולין לת״א ולהיפך. הגלויות שמורות אצלנו, כולל האחרונה משנת ת״ש, שבה הם מתחננים לחפש כל דרך להצילם ולהעלותם ארצה. בגלויית פרידה זו הם מבקשים גם שיתפללו להצלתם בכותל המערבי ובקבר רחל. ה׳ יקום דמם.׳
כיצד מתכונן הרבי מקלויזנבורג ל״כל נדרי״?
מישהו מהמגיבים, אינני מצליח לזכור מיהו, כתב לי פעם בערך כך, ע״פ זכרוני: ׳אמי הייתה נצולת שואה, נערה כבת 16, ואחרי השואה הייתה במחנה עקורים, שבו גם שהה ניצול השואה האדמו״ר מקלויזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, בעל שו״ת ״דברי יציב״. בערב יום הכיפורים, סמוך לכניסת היום, היא דפקה בדלת חדרו במחנה, ואמרה לו: ׳בשעה זו תמיד אמרו אצלנו ברכת הבנים. ההורים שלי נרצחו בשואה, והשנה אין לי מי שיברך אותי. אני רוצה שהרב יברכני בברכת הבנים׳. והוא אכן בירכה והוסיף דברי עידוד. מיד אחר כך השתרך תור ארוך של חברותיה, שהיו באותו מצב בדיוק, ובמשך שעה ארוכה הוא בירך כל אחת ואחת.׳
וכיצד מתכונן הרבי מקלויזנבורג לתפילת שחרית?
סיפר לי הרב משה פישר מניו יורק, אחיין אשת הרבי מקלויזנבורג: ׳הרבי התארח לשבת בבית בניו ג׳רזי. הייתי בבית ההוא באותה שבת. זה היה בשנת תשכ״ט או תש״ל. בליל שבת הרבי ערך שולחן, וסיים את הטיש ב1:00-2:00 לפנות בוקר. אני זוכר שב4:00 בבוקר כבר שמעתי אותו יושב ולומד, לקראת שחרית. שחרית התפללו בשעה 10:30 בבוקר, וכך היו לו שש שעות של לימוד רצוף לקראת התפילה. התפילה שלו גם כן ארכה שעות רבות, אולי 5-6 שעות, בעבודה רבה. לא הבנתי מאיפה הוא לוקח את הכוחות הללו. הוא היה אז כבן 65. הסעודה אחר כך הייתה מהירה, לטובת המשך עבודת היום…׳ ■
meirdorfman@gmail.com
