כבר פעם שנייה השופטים רומזים לפרקליטות לרדת מסעיף השוחד נגד נתניהו, והסיבה ברורה. הממסד המשפטי, בהיעדר ראיית זהב, מנסה לקבור את האמת תחת עשרות אלפי עמודי פרוטוקול. המשפט הפלילי נועד להיות עסק בינארי ופשוט. כעת, שעון העצר של פרישת השופטת פרידמן-פלדמן מחייב את המערכת להכיר במציאות, והניסיון מלמד שהיא לא תכיר בה. מורה נבוכים לתיק ששינה את פני המדינה.
השבוע התרחש אירוע מכונן בתיקי נתניהו. הרכב השופטים בתיקי נתניהו הציע בפעם השנייה לפרקליטות לסגת מאישום השוחד בתיק 4000 של הסיקור האוהד בוואלה.
לפני שנצלול לאירוע המכונן באנו לעשות סדר בסיסי בעובדות, ולספק מורה נבוכים יסודי שיסביר כיצד הגענו לאחד המשפטים המנופחים, היקרים והמסורבלים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
המשפט הפלילי במהותו הוא עניין בינארי ופשוט. המשפט בוחן שאלה עובדתית אחת בלבד: העבירה או לא. עבירת השוחד, בבסיסה ההיסטורי והמשפטי, מציגה מנגנון קל להבנה. התבנית הקלאסית כוללת קבלת דבר מוגדר תמורת פעולה שלטונית קונקרטית (כסף או קשר אינטימי תמורת היתר בניה).
המורכבות והכשל נוצרים כאשר פקידים מחליטים להמציא תקדים משפטי יש מאין מתוך רצון להדיח ראש ממשלה שהציבור לא רוצה להיפטר ממנו אבל הפקידות כן. מערכת האכיפה בישראל בחרה להגדיר יחסי פוליטיקה-תקשורת ומושג אמורפי וחמקמק כמו "סיקור אוהד/ היענות חריגה" כעבירת שוחד פלילית. הפעולה התקדימית הזו דורשת הוכחות פסיכולוגיות, חדירה לנבכי הנפש והתחקות אחר כוונות נסתרות. אלו הן פעולות שבית המשפט מתקשה לבצע בהיעדר ראיית זהב חד-משמעית. מטבע הדברים, יש יחסי קח ותן מסויימים המקובלים בעולם התקשורת והפוליטיקה, ולו מעצם העובדה שהפוליטיקאים זקוקים לאנשים התקשורת, ואנשי התקשורת זקוקים לפוליטיקאים. ניסיון להכניס את יחסי העבודה הטבעיים בין פוליטיקאים לאנשי תקשורת (מי כמוני יודע) אל תוך ספר החוקים הפלילי יוצר הפללה של המציאות הרגילה של תחום התקשורת. הוא הופך כל איש ציבור לעבריין בפוטנציה, ומעניק לפרקליטות כוח בלתי מוגבל להחליט מתי להגיש כתב אישום ומתי להעלים עין. כל איש תקשורת יודע מימים ימימה שהוא יכול לפרגן לפוליטיקאי, ושבתמורה הוא יקבל חשיפות בלעדיות או הזמנות לסיורים ולהרצאות במסגרת כנסים ממלכתיים. זו המציאות, היא לא פלילית, לא אצלנו ולא בשום מקום אחר בעולם. אין אפילו מדינה אחת שמגדירה את היחסים האלה כשוחד.
למה להגיש כתב אישום חלש
הפרקליטות מבינה היטב את חולשת הראיות שבידיה. בהיעדר אקדח מעשן שיכריע את הכף, המנגנון המוסדי מפעיל את כלי הנשק העיקרי העומד לרשותו: מלחמת התשה בירוקרטית. הפקידות שופכת אל תוך אולם הדיונים עשרות אלפי שעות חקירה, מאות עדים, הררי מסמכים, וכתב אישום מסורבל ואפוי למחצה. הפרקליטות הגישה כתב אישום שהיא יודעת שהוא לא עומד בשום מבחן משפטי. הוא לא נועד לנצח בבית המשפט. מטרת ההצפה הזו היא לגרום לראש הממשלה לחתום על עסקת טיעון במסגרתה יתפטר, לא ישב יום אחד בכלא ויעביר הרצאות ברחבי העולם במיליונים.
כלומר: הפרקליטות השתמשה בכלים שבידה כדי להשיג השג פוליטי. הפלת ראש הממשלה או הגבלת כוחו כאשר הוא עומד בפני משפט ארוך שלא יגמר לעולם.
מי משלם את המחיר
בינתים מתנהל כאן הליך שטלטל את המערכת הפוליטית, והוביל את ישראל למערכות בחירות חוזרות ונשנות. התביעה מנהלת את התיק באמצעות תקציב ציבורי בלתי מוגבל. אין לה כל תמריץ כלכלי לחסוך בהוצאות או לייעל את ההליך. הציבור נושא בעלויות העתק של שעות בית המשפט, החוקרים, וצוותי התביעה, בעוד הפקידים נהנים מחסינות מוחלטת, ולא ישלמו שום מחיר על כישלונם המשפטי המהדהד. במצב כזה – אין להם שום תמריץ להיות ישרים. להפך.
כעת, מגבלות העולם האמיתי טופחות על פני המערכת. ראש ההרכב, השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, מתקרבת בצעדי ענק למועד פרישתה במרץ 28. השופטת מביטה על השעון ומבינה – בקצב התנהלותו הנוכחי ועם רשימת העדים האינסופית שעוד נשארה, המשפט לא יסתיים עד שתפרוש.
החלפת שופט באמצע משפט בסדר גודל כזה מנוגדת למשפט צדק. שופט חדש שייכנס לתיק ייאלץ ללמוד מאפס עשרות אלפי עמודי פרוטוקול, עדויות וראיות שכבר הוגשו. ניהול הליך כזה מהווה פגיעה אנושה ביכולת לקיים משפט הוגן כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו.
היועמשי"ת בהרב-מיארה נדרשת להסתכל למציאות בעיניים. ניהול הליך ארוך ומנופח שכזה פוגע בתפקוד המערכת כולה. השופטים עצמם מבינים את האבסורד, ולכן מציבים תמרור אזהרה שני וחד-משמעי מול נציגי התביעה. התיק חסר את המורכבות שמנסים לייחס לו. היעדר ראיית זהב מחייב צמצום מהיר של כתב האישום ומחיקת סעיף השוחד.
מערכת המשפט נדרשת לחזור לממדיה הבסיסיים והטבעיים. תפקידה הוא לאכוף חוקים קיימים וברורים, ולהימנע מעיצוב הזירה הפוליטית באמצעות תיאוריות משפטיות חדשניות חסרות תקדים. התעקשות לנהל משפט ראווה שאין דרך מציאותית לסיימו כהלכה, חותרת תחת המטרה שלשמה המערכת קיימת. הציבור מזהה היטב את בזבוז הכספים האדיר, את האינטרסים המוסדיים ואת היעדר הראיות. כעת, קבלת המלצת השופטים היא הצעד הרציונלי היחיד. דחייתה תקבור תחת הררי הניירת את שאריות האמון שעוד נותרו במוסדות החוק בקרב אזרחי ישראל. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net















