משה רבנו מצטווה לפני מותו לצרור את המדינים: 'וידבר ה' אל–משה לאמר: נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל–עמיך: וידבר משה אל–העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על–מדין לתת נקמת– ה' במדין' [במדבר לא] מדוע יש לצרור את המדינים ולא לקרוא להם לשלום? הלא התורה צוותה לקרוא לאויב לשלום?
המדרש עוסק בשאלתנו: 'צרור את המדינים אע"פ שכתבתי כי תקרב אל עיר להלחם אליה וקראת אליה לשלום, לאלו לא תעשו כן, לא תדרוש שלומם וטובתם' ומנמק המדרש: 'את מוצא במי שבא עמהם במדת רחמים לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרות'.
מכאן נוכל לברר כיצד קובעים אנו את אמות המידה של המוסר בחיינו. ומבאר הרב אלישע וישליצקי זצ"ל [כדבר אלישע עמ' 122]: 'אם אדם רגיש לחיי אדם ובגלל זה הוא רוצה לדרוש בשלומם וטובתם של עמון ומואב למרות שהם מסמלים את הניגוד המוחלט למוסר ולצדק – תפיסה זו מעידה על מוסר מעוות. מוסר אינו בנוי על הרגשה פרטית… מי מחליט על קנה המידה המוסרי? האם זו ה'סברה האנושית' או ה'מבט האלוקי'? השכל האנושי רואה לטווח מוגבל, הוא איננו רואה אופק רחב. לפי השכל האנושי, מה שנראה כרגע 'הומני' עליו יש להיאבק, אבל לפי המבט האלוקי, אם אדם דורש בשלומם וטובתם של אומות מסוימות – סופו שיכנס איתם למלחמה ויקבל צרות וביזיון, כל שיתוף פעולה איתם הוא כניעה לשחיתות המוסרית שלהם והתכחשות לעצמיות שלנו'.
כדוגמא לעיוות המוסרי, מביא הרב אלישע את התנהלות הבג"ץ בזמן הגרוש מגוש קטיף; הרגישות והומניות שגילה הבג"ץ ביחס לסוגיות מסוימות נעלמה כאשר היה מדובר באנשי גוש קטיף: 'היכן היה בית המשפט? להיכן נעלמו הטיעונים על זכויות האדם וזכויות הפרט? איפה היו כל אבירי תנועת 'בצלם'? להיכן נעלמה התקשורת? התשובה פשוטה וכואבת, הם לא היו שם כי אין להם מוסר אלוקי. המוסריות האנושית והסובייקטיביות, מובילה לכך שכלפי מי שלא מוצא חן בעיניך – מותר לך לעשות הכל, עד כדי 'להתאכזר על רחמנים'. [שם]
וזו אולי כוונת התורה בציווי 'החלצו מאיתכם'. כדי להופיע את המוסר האלוקי יש צורך להחלץ, להשתחרר מהמוסרי האנושי, המצומצם והמוגבל ולהדבק במוסר האלוקי. ■
