בפירוש עין איה למסכת ברכות (סא, ב) מתייחס הרב לדברי הגמרא ״טחול שוחק״ וכותב: ״… הטחול, הוא המיוחד לחולל העצב בעכירות לחותיו וטבעו העפרורי… ודוקא ממנו בא השחוק, וזה הוא מפני שהשחוק הוא תולדה של השמחה הנפרזה העוברת את הגבול הראוי״. הרב מלמד אותנו מהו השורש הנפשי העמוק של תופעת הצחוק.
מתי למעשה אנו צוחקים? צחוק פורץ כאשר ישנה 'שבירה' של הרצף ההגיוני הצפוי, כאשר נפרצת המסגרת הקיימת. ילדים לדוגמא, צוחקים כאשר מחקים את המורה שלהם. זהו הצד האפל של הצחוק, מה שמכונה אצל הרב 'שמחה נפרזה העוברת את הגבול הראוי': אם הכול נגיש ואין שום תוכן וסמכות שיש להתייחס אליהם ביראת כבוד אזי 'ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות' ונוצר מצע נוח להתפרקות יצרית: ״שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה״ (שמות רבה ל). זהו צחוק מתוך ייאושו ועיצבונו של הטחול. ככל שהאדם והתרבות בעלי פוטנציאל גדול יותר, חוש הביקורת מתפתח בהתאם. במידה וחוש הביקורת אינו בא על סיפוקו מתוך השקפת עולם סדורה, הנוגעת גם בחוויה הקיומית של האדם – הוא מתפרץ לעיתים בציניות ורדוקציה.
בתרבות הפוסט-מודרנית בה אנו מצויים, קיים פער אדיר, שלא היה כמוהו בהיסטוריה, בין היכולות והכישורים של המין האנושי ובין התודעה המוסרית (ראה מאמר ״הדור״); אחת ההשלכות לכך היא שליטתה של הציניות בשיח הציבורי וכוחה הגובר והולך של הסאטירה. אצל חלקים רבים בציבור ישנה התחושה שרק אמירה צינית היא 'האמת' וכל השאר הוא אוסף סיסמאות נבובות.
אולם ממשיך שם הרב: ״״מובן הדבר שהדברים נאמרים על השחוק הנפרז שראוי להתרחק ממנו… וראוי לבחור בשמחה הבאה מצד ערכה העצמי, שלא תבא מכוחו של הטחול העצב כי אם 'שחוק צדיק תמים שמח באלהי ישעו'״.
במילים אחרות: יש גם פן נוסף לצחוק; ישנו צחוק המאפשר להסיר את המסכה מעל המציאות השטחית, ולחשוף את מהותה הפנימית; להביט על המציאות לא מצד ההווה המצומצם במגבלותיו אלא מצד העתיד ההולך ומאיר. זהו צחוקה של שרה שעל שמו נקרא יצחק וזהו צחוקו של רבי עקיבא המשחק בראותו ועל היוצא מבית קודשי הקודשים. המכנה המשותף לשני סוגי הצחוק – השלילי והחיובי – הינו חוסר ההסתפקות במציאות הקיימת. צחוק שלילי הוא זלזול במציאות הנוכחית ללא בנייה של קומה חדשה; מה שמותיר את הצוחק מתבוסס בצחוק לשם הצחוק; צחוק חיובי לעומת זאת, מבטא אף הוא אי-הסתפקות במצב הקיים, אולם הוא מגיע מתוך חתירה למימד העומק המצוי במצב עליו 'צוחקים' (המשכיל היהודי דוריאנוב, בהקדמתו לספר 'אוצר הבדיחה והחידוד', ספר המרכז בדיחות מהווי ה'עיירה היהודית' בגלות, תולה את ההומור היהודי הייחודי – המתאפיין בביקורת עצמית – כביטוי של הטבע הישראלי אשר איננו מסוגל להסתפק במסגרות הקיום הנוכחיות). זהו צחוק המאפשר להתגבר על המצבים הקשים והמאיימים ביותר בחיים: ״עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון״ (משלי לא, כה) – לא במובן של הדחקה, אלא מתוך ההבנה שאף המוות אינו סוף פסוק, וישנו נצח המנצח אותו.
חודש אדר, החודש שבו נחשפת הפנימיות ומוסרת המסכה הוא החודש המיוחד לשחוק; אולם גם בשאר השנה יש בצחוק שימוש. דווקא בתרבות הנוכחית, השואפת במהותה לעומק – הצחוק יכול לשמש כמנוף להתקדמות ולחידוד חוש ביקורת-בונה. במידה ומשתמשים נכון בהומור, ניתן לגעת במעגלים רחבים יותר ויותר של אנשים. לעיתים ניתן לפתח שמחה אמיתית מתוך צחוק בריא, המתחיל אמנם מגירוי חיצוני אולם 'מניע' את העולם הפנימי. השאלה אם הצחוק נוגע בנקודה נכונה וקונסטרוקטיבית, או שאינו לא-יותר מאשר דגדוג גופני או שכלי (בדיחה תפלה). השאלה האם אתה צוחק על האדם שמולך או שאתה צוחק איתו. האדם המאמין הינו אדם צוחק – במשמעות של אדם החותר כל העת אל הפנימיות, שהולך וחי יותר ויותר את הימים של ״אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה״.
