01
הלקאה עצמית היא אשליה מתעתעת, ומשהו שגם אני חוטא בו. היא מכאיבה, אבל יודעת גם לעשות הרגשה טובה של אנושיות וחמלה. השבוע היא הגיעה לבקר אצלי למשך כמה שעות. אין מה לעשות, אני חייב להודות שהידיעה על ממצאי התחקיר סביב מותה של העיתונאית הפלסטינית שירין אבו-עאקלה גרמה גם לי לזוז באי נוחות. מבלי להיכנס עדיין לכך שמדובר בעיתונאית בשירות תעמולת האויב - חודשים חייתי בתודעה כוזבת שהפלסטינים מסרבים לשתף פעולה עם החקירה, שאפילו גורמים בארה"ב לא מצליחים להביא פתולוגים משני הצדדים לנסות ולהגיע לחקר האמת, ושהכדור הקטלני מוחזק שבוי בידי הפלסטינים כמנסים להסתיר את האמת. או במילים אחרות, מי שמנסה להסתיר את האמת כנראה שיש לו על מה.
והנה השבוע דיווחו כלי התקשורת שצה"ל מודה שבסבירות גבוהה העיתונאית נהרגה מכדור חייל צה"ל.
פסטיבל הטהרנות החל כמובן, ועימו מנגנון ההסתרה של התמונה כולה. נתחיל בתמונה הבאמת גדולה שחושפת כי עדיין קיים ספק סביר אם חייל צה"ל ירה בה בשוגג, ושלחצים אמריקאים הכוללים הודאה במקרה והעמדת סטנדרטים עתידיים של "עשה ואל תעשה" למדינה הריבונית שלנו מעורבים בעניין.
ההלקאה העצמית מתעתעת, וגורמת לנו לזכור: בסוף גם אותה שירין, היא האויב הישיר שלנו. עיתונאית שמשרתת מלא-מלא את אל ג'זירה - תעמולה אנטי ישראלית שעוסקת לילות כימים בהסתה נגד חיילי צה"ל. בכל יום שקדם לאירוע, שירין ואל ג'זירה פימפמו הסתה נגד חיילי צה"ל ומי יודע איזו מהכתבות שלה הניעה את המחבל הבא לפגוע בחייל. על זה אנחנו מלקים את עצמינו?
רשת הטלוויזיה הזו אגב, לא חיכתה שדמה של העיתונאית שלה ייבש מאותו כדור, ופצחה בפסטיבל האשמה של חיילי צה"ל. על הדבר הזה אנחנו מלקים את עצמינו?
גם אותה עיתונאית אגב, בחרה להתלוות אל מחבלי חמאס וג'יהאד א סלאמי, לספר את סיפורם, כשהיא יודעת שאותם חלאות לא ריחמו בעבר ולא ירחמו על המשפחה החפה מפשע הבאה שיפגשו. לא על ההורים ולא על התינוקות שלהם. אז על זה אנחנו מלקים את עצמינו? אפשר להתקדם.
02
פסטיבל נוסף שנקלענו אליו השבוע, ולדעתי יימשך עד יום הבחירות הוא "אחוז ההצבעה הנמוך במגזר הערבי". הדהים אותי לראות איך בשבוע שעבר, במקביל לחגיגות 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון, עסקה פה התקשורת בישראל בסקרים המדאיגים המצביעים על המצביעים הערבים כמי שלא מתלהבים לצאת ולהצביע בבחירות הבאות. אתם מבינים?
מדינת ישראל, המפעל הציוני, 125 שנה של נס גלוי - והתקשורת בישראל טרודה, חוששת, מבררת, ועוד מעט נגיע לאיך היא מעודדת - מאחוזי ההצבעה במגזר הערבי שעלולים להחליש את המפלגות הערביות בכנסת. זה היה החזון של הרצל? על זה חלם אוסישקין? בזה היו משקיעים שאר גדולי האומה? אנחנו נמצאים בעידן מפחיד, שבו חלקים גדולים בתקשורת הישראלית לא רק בוחשים בפוליטיקה הישראלית ודואגים שמחנה מסוים ייפגע בבחירות, הם גם משמשים להקת מעודדות להוצאת המצביע הערבי מאדישותו ומביתו.
כשהעזתי לומר שמדהים אותי שבשבוע כזה, עוסקים יהודים במדינת ישראל בעידוד ההצבעה במגזר הערבי, שבחלקו הלא קטן היה רוצה לראות את המפעל הציוני קורס לתוך עצמו - הואשמתי בגזענות. גדעון לוי הסביר לי ב"המטה" של איילה חסון שהקול שלהם שווה בדיוק לקול שלי, ושהם היו כאן לפני. נניח לבורות ההיסטורית לרגע, ונתמקד בטענה הגזענית.
הייתי מניח לדמוקרטיה לעשות את שלה, ומתייחס להצבעה במגזר הערבי כחלק מהמשחק ההוגן, אם לא הייתי רואה את מוטיבציית היתר לעסוק בנושא - וכשעיתונאים ופרשנים עוסקים בנושא הם רוצים להשפיע עליו. כתבים, צלמים ומקליטים נשלחים אל פרלמנטים בערים הערביות כדי לדבר עם האזרחים, דיונים ערים באולפן שכולם נושאים את החשש מהשינוי שחל בסקרי הנכונות להצביע לרע"מ ולרשימה המשותפת.
אני מכיר את ההתגייסות באולפנים בתקופת בחירות למען הצלחת המחנה שמנגד לימין אבל תגידו, לתחתית הזו הגעתם? לשמש להקת עידוד למפלגות התנועה האסלאמית? להפוך לפעילים בשטח של איימן עודה, אחמד טיבי וסמי אבו שחאדה? לא טיפה מביך?