"ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
במסכת שבת מספרת הגמרא על "נכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר לו: גיירני על מנת שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו". מסביר המהרש"א שכוונת שמאי הייתה לומר לו שהתורה אינה עומדת על יסוד אחד בלבד אלא על כמה וכמה יסודות, בדומה לבניין גדול הבנוי על יסודות רבים. על כן אי אפשר לשלוף מהתורה יסוד אחד.
בא אותו גוי לפני הלל וגיירו. אמר לו: 'מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה, והיתר פירוש הוא, לך ולמד'. כלומר, המצווה הזאת היא היסוד לכל התורה כולה. כך גם אמר רבי עקיבא: 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה'.
קשה להבין: כיצד המצווה הזאת, שהיא אחת המצוות שבין אדם לחברו, יכולה להוות יסוד לכל התורה? והרי חלק גדול ממצוות התורה הן מצוות שבין אדם למקום!
מרן הראי"ה קוק מסביר שכאשר גוי בא להתגייר, וכן לגבי יהודי שרוצה לחזור בתשובה אין לדבר איתו בשלב הראשון על עולמות עליונים, אלא יש לחנך אותו לכך שהוא איננו מרכז העולם. בעולם קיימים גם אנשים אחרים מלבדו, כאלה המשתווים אליו וגם כאלה הנעלים ממנו. באמצעות חינוכו להימנע מלעשות לאחרים מה ששנוא עליו הוא ייתרגל להשתחרר מהאהבה העצמית המוגזמת בה הוא שבוי. בשלבים שאחרי כן, אפשר לדבר איתו על עולמות עליונים ועל המצוות שבין אדם למקום.
רבנו, הרב צבי יהודה, כותב בספרו 'אור לנתיבתי' שהאדם האוהב את חברו ומשתדל להיטיב לו לא רק שהחבר נהנה, אלא הוא עצמו מתעלה מפרטיותו ונעשה כללי יותר ומופשט מנטיית האני הפרטי שלו. במאמר נוסף שם הוא מוסיף: "אהבת ה' אמיתית כוללת בחובה אף את אהבת הבריות, כמו שנאמר: 'אוהב את המקום – אוהב את הבריות.' אדם שה'אהבת-ישראל' שלו איתנה יש לו גם אהבת הבריות, בכללן אהבת האנושות כולה ואהבת כל היקום כולו, ומתוך אהבה זו מזדקרת אהבת ישראל הגבוהה בקומתה לאין שיעור".
במאמר נוסף שם מרחיב רבנו את עניין מצוות ואהבת לרעך כמוך. באותו מאמר הוא מצטט מהספר 'פלא יועץ': "יחזיק עצמו בכל יום ובכל רגע באהבת הבורא יתברך שמו… ובכלל זה אהבת התורה והמצוות ואהבת בני אדם מישראל ואפילו לפושעים, ובעד הפושעים יפגיע (יתפלל) להחזירם בתשובה".
מקור נוסף מובא שם מתוך ספר 'אהבת חסד' של החפץ חיים שמצא בקונטרס שכתב ר' יונתן שאמר: "להשתדל בטובת חברו, ולרדוף אחר השלום, ולהזהיר מלאו ד'לא תשנא'. ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"ם מלובלין לשנאותו כל זמן שלא הוכיחו. ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח". ומסביר רבנו "כי מצוות התוכחה היא כה עמוקה ורבת אנפין עד כי רק גדולים ויחידי סגולה יודעים היאך להוכיח באורח בלתי פוגע, שאינו מלבין פניו ואינו מביישו".
הרב צבי יהודה מביא עוד מספר התניא: "ומה שנאמר בגמרא, שמי שרואה בחברו שחטא מצווה לשנאותו… היינו בחברו בתורה ומצוות וכבר קיים בו מצוות הוכח תוכיח את עמיתך – עם שאיתך בתורה ובמצוות, ואף על פי כן לא שב מחטאו… אבל מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו הנה על זה אמר הלל הזקן: הווי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' – שאף הרחוקים מתורת ה' ומעבודתו… צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה ואולי יוכל לקרבן לתורה ולעבודת ה'… וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם, שמצווה לשנאותם, מצווה לאהבם גם כן, ושתיהן הן אמת – שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב שגנוז בהם, שהוא ניצוץ א-לוקות שבתוכם, המחיה את נפשם הא-לוקית, וגם לעורר רחמים בלבו עליהם…" בשם הגר"א ציטט רבנו – "ה' יתברך שונא את המקטרגים על בניו, אף את הקדושים".
רבנו היה מדייק ואומר שלא נאמר אוהב את הבריות על מנת לקרבם לתורה, אלא אוהב את הבריות כמות שהם, ובסופו של דבר הם יתקרבו לתורה…
לפי דברי הרב צבי יהודה בסיום מאמרו זה נוכל להבין היטב את הפסוק בפרשתנו "לא תיקום ולא תיטור… ואהבת לרעך כמוך": "יסוד אהבת ישראל הוא אהבת הטוב והחסד וקיומם באופן מעשי כלפי הזולת. יש להסתכל על הזולת תוך התעלמות סובלנית מהרע שבו, מתוך הדגשת הטוב. בשום אופן אין הכוונה להחניף לרשעים ולהתעלם מרשעותם, אך יש לראות את הטוב שבהם. לכן מותרת קנאות רק כשהיא טהורה ואין בה כל עניין של שנאה לישראל. אך דרך הקנאות שיסודה בשנאה, אין לה מקום בינינו, והיא נוגדת לרוח היהדות המקורית. בנשמת האומה, נשמת ישראל, אין שום חיסרון חס ושלום, פגמים קיימים רק בפרטים ולא בכלל, ולכן השורש של אהבת ישראל לכלל האומה קיים ומתקיים לעולם"
