כל חגנו, שבתותינו ושאר ימי החול מלאים בזכירת יציאת מצרים, מה יש ביציאת ישראל ממצרים שזוכה למקום כל כך מרכזי בחיינו?
נראה שהתורה הקדימה את תפיסת העולם המקובלת היום כחוק יסוד “חוק כבוד האדם וחירותו”.
חג הפסח, הנקרא גם “חג החירות”, מזמן לפתחנו הזדמנות להעמיק ולברר במקורות, וממילא – גם בתוך הנפש פנימה, מה משמעות מידת החירות, וכיצד נוכל גם אנו לחוות את היציאה לחירות של חג הפסח במישור האישי, המשפחתי והלאומי.
ניגוד הפוך לאדם בן חורין הוא “העבד”. התורה קובעת כלל בדיני עבד עברי, בסוף שש שנות עבודה יוצא לחופשי ואם חלילה התאהב העבד במציאות העבדות, מקרבים אותו אל הדלת או אל המזוזה [משקוף] ושם רוצעים את אוזנו. מדוע?
בתלמוד ירושלמי [קידושין פרק א] מובא: “תני, רבי אליעזר בן יעקב אומר: ולמה אל הדלת? שעל ידי דלת יצאו מעבדות לחירות. שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי: מה ראה העבד הזה לירצע באזנו יותר מכל איבריו? אמר להן אוזן ששמעה מהר סיני [שמות כ ב] לא יהיה לך א-להים אחרים על פני ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני [ויקרא כה נה] כי לי בני ישראל עבדים והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע לפי שלא שמר מה ששמעה”.
התורה נאבקת כנגד השעבוד, גם לא לזמן קצוב. גם אם תהפוכות חייך הביאוך לידי מכירתך לעבד, וגם אם מצב זה של בדיעבד הופך אצלך ללכתחילה ורוצה אתה בהמשך השעבוד, התורה קוראת לך לשוב אל הדלת, לשוב אל השמיעה הראשונית: “לא יהיה לך א-לוהים אחרים על פני”. חירותו של יהודי מישראל היא אך ורק בחירות העצמית ושעבודו לא-לוקים, רק בקבלת עול מלכות שמיים מסוגל האדם לגלות את כוחותיו העצמיים, את חירותו ואת נפשו הפנימית.
כל מציאות שעבוד למישהו או משהו אחר מכרסמת לך מאישיותך החירותית-הא-לוקית ויוצרת אצלך זהות כפולה, יוצרת פער בין מה שבאמת אתה לבין חייך הזמניים.
היציאה מעבדות לחירות עומדת במרכז חייה של האומה, נתינת התורה לא תתכן בלי היציאה ממצרים ומכאן מרכזיותו של חג הפסח.
ולכן התורה אינה מוותרת ואינה נכנעת למציאות של עבדות קבועה, וגם אם יש צורך להאריכה זה בתנאי שחוזרים ומדגישים באוזנו של העבד, דע את האמת למי אתה משועבד באמת, ומה אמור לעשות אותך בן חורין אמיתי. חג חירות שמח.
