כבר סיפרתי כאן פעם על החברות שלי עם ליאור גרוס, שביחד עם זוגתו לימור גרינברג פיתחו תכנית מנהיגות ייחודית בשם מאסטרי. זכיתי לעבור את התכנית הזו, ואני ממליץ עליה בחום.
התכנית הזו מתחילה תמיד בשאלה אחת פשוטה, אבל כל כך עוצמתית:
מי אני באמת?
אני מאמין שכולנו מנהיגים. זה לא משנה אם אנחנו מנהלים בכירים, מורים ומורות, או אפילו הורים. לכל אחד מאיתנו יש זירה שבה אנחנו מובילים.
ובמיוחד עכשיו – בימי חודש אלול, חודש ההתחדשות, ההכנה והאפשרות לשינוי – זה הזמן לעצור לרגע ולשאול את עצמנו בכנות: מי אני באמת? איך זה מתבטא ביומיום?
ודאי קרה לכם שנכנסתם לחדר, ופתאום הופיע מישהו זר. עוד לפני שהספקתם להכיר אותו באמת – משהו בנוכחות שלו, בדרך שבה הוא מדבר או מתנהג, גרם לכם להרגיש: "זה אדם שאפשר לסמוך עליו. אני רוצה להכיר אותו יותר". ולעומת זאת, ודאי פגשתם גם מישהו שמדבר בלי סוף, אולי אפילו עם הרבה ידע, אבל אתם מרגישים חוסר הלימה. הפער בין מה שהוא אומר לבין מה שמשדרות התחושות שלכם צורם.
אני זוכר היטב קורס שעברתי בצבא. המפקד – קצין בדרגת תת–אלוף – נכנס כבר ביום הראשון עם נוכחות בולטת. אבל לאט לאט הרגשנו כולנו פער עצום בין הדיבורים שלו לבין מי שהוא באמת.
בסוף הקורס הוא נעמד מולנו ואמר: "אני נותן לכם את מספר הטלפון והמייל שלי. כל מי שרוצה לשמור איתי על קשר – מוזמן". ואז, בלי התראה מוקדמת, קם הסגן שלו – שעמד בפני שחרור – ואמר מול כולם: "על איזה קשר אתה מדבר? אתה האדם הכי לא מתקשר בעולם. אתה לא עונה לטלפונים, לא עונה למיילים, ואני בכלל יושב משרד לידך – ואתה מסנן אותי ואת כולם". הרגע הזה היה מביך מאוד. מצד אחד היה לנו לא נעים עבורו, ומצד שני – קיבלנו הוכחה חיה לתחושה שהייתה לנו לאורך כל הדרך: שהפער אמיתי.
כשיש פער – נבנית חומה. כשיש חוסר הלימה בין מה שאני משדר לבין מי שאני באמת, אנשים מרגישים שאני מזייף. לפעמים אפילו חושדים שמדובר במניפולציה. ואז באופן כמעט אוטומטי נבנית חומה שקופה ביני לבינם.
אבל האמת? כולנו נמצאים לפעמים בשני הצדדים. לפעמים אנחנו ה"מישהו הזה" שנכנס לחדר וכולם סומכים עליו מיד, ולפעמים אנחנו אותו קצין בכיר שמנסה להרשים, אבל משדר חוסר אותנטיות.
קחו למשל מורה שמתחיל ללמד י"ב. הוא לא בטוח בעצמו, לא ממש יודע איך לגשת, אבל לא רוצה שהתלמידים יבחינו בזה. אז הוא מנמיך את הטון, מנסה לשדר ביטחון מלא – אבל התלמידים רואים שזה לא אמיתי. או כמו שהבן הגדול שלי אמר לי פעם בהומור אוהב: "אבא, כשאתה לא יודע משהו ואתה בכל זאת מדבר עליו – עליך נאמר: 'נכון לא נכון – חרטט בביטחון.' כולנו מכירים את זה. מנסים להרשים קצת יותר מדי, מתאמצים יותר מהנדרש – והתוצאה היא בדיוק ההפך ממה שרצינו.
הכוונה טובה –
התוצאה הפוכה
מה באמת קורה שם?
הרי הכוונה שלנו הייתה טובה. רצינו לבסס אמון, להראות שאנחנו יכולים להוביל – את הילד שלנו, את הכיתה, את הצוות. אבל במקום חיבור נוצר נתק. הקמנו חומה שקופה.
מנגד, יש גם רגעים אחרים – כשנכנס אדם לחדר, עוד לפני שאמר מילה – אנחנו חשים שאפשר ללכת איתו דרך. שהוא אמיתי, נוכח, וראוי לאמון. כשזה קורה – זה מדהים.
והשאלה היא: איך גורמים לזה לקרות יותר?
להיות מי שאתה באמת
כדי שזה יקרה, עלינו לחזור לשאלה הפשוטה אך הגדולה: מי אני באמת? השאלה הזו יוצרת עוגן. עוגן אישי, עוגן מנהיגותי. כשיש לנו עוגן כזה אנחנו פחות נגררים לניסיונות להרשים, פחות נופלים למקומות מזויפים. ואם אנחנו כן מועדים – העוגן מזכיר לנו מי אנחנו באמת, ומחזיר אותנו לנתיב.
כשאני באמת יודע מי אני, אני חי את זה. זה לא דורש ממני מילים או הצהרות – זה נובע ממני באופן טבעי.
העמקה בשאלה הזו לא עוסקת בקורות חיים או בסיפורי עבר. היא עוסקת במהות.
אני למשל יודע שיש בי צדדים שונים מאוד זה מזה: יש בי צד הנהיג. יש בי צד הבורא מציאות. יש בי את צד יצירתי. יש בי גם צד שרוצה לרצות אחרים.
ומצד שני – יש בי גם צד חסר ביטחון. צד שנובע מהילד הקטן שהייתי – הילד שלא תמיד היה מקובל. לעיתים הצד הזה מתבטא דווקא באגו.
כל אלה – מכלול שלם. 360 מעלות של מי שאני באמת.
וכשאני מחובר לכל הצדדים האלו, גם לאלו שפחות נעים לי לראות – אני שלם יותר, אמיתי יותר, ומסוגל להשתפר ולהתחדש כל הזמן.
השאלה "מי אני באמת?" היא לא שאלה תיאורטית. היא הזמנה לחיים אותנטיים, לעוגן פנימי שמחזיק אותנו יציבים מול כל סערה.
ככל שנעמיק בה, ככל שנרשה לעצמנו לראות את כל החלקים שבנו – כך נהיה מנהיגים טובים יותר, הורים טובים יותר, בני אדם טובים יותר.
כי רק כשאנחנו אמיתיים – אנשים באמת יכולים ללכת איתנו דרך. ■
Ori88533@gmail.com
