אלישע בן קימון

אחד בפה ואחד בלב

01
שני דברים התרחשו במהלך השבועיים האחרונים, והם אולי מעידים יותר מכול על חוסר היכולת של הממשלה להחליט ולבצע, ועל הפוליטיקאים כאל שבויים בצורה ולא בתוכן. המדינה ביקשה דחייה תשיעית (!), הפעם של ארבעה חודשים, בסאגה הבלתי נגמרת של המאחז הבדואי, ח'אן אל-אחמר. בתגובת המדינה נכתב כי "הממשלה החדשה לומדת את הנושא על כל מרכיביו, ובעיקר את ההשלכות בגלל העניין הרב שנוצר בקהילייה הבינלאומית". לכאורה עוד דחייה, אבל משהו דווקא בדחייה הזו הפיל אצלי אסימון.
במהלך שבע השנים האחרונות שבהן אני מסקר את ההתיישבות ביהודה ושומרון ואת סוגיית ח'אן אל-אחמר, תמיד חשבתי שהפוליטיקאי שמגיע ל'גבעת ההבטחות' (כך כיניתי את המקום שבו נואמים הפוליטיקאים בטור שכתבתי כאן בעבר) הוא זה שיוצא מגוחך. כי הרי הוא נואם ואומר שצריך לפנות ובסוף זה לא קורה. אבל משהו קרה הפעם. הבנתי שהבדיחה היא על חשבוננו – האזרחים והתקשורת. הבנתי שבעצם המאחז הוא צעצוע יחצני שבכל פעם פוליטיקאי אחר בוחר לשחק בו, להצהיר הצהרות כשהוא בעמדה מאתגרת לממשלה ואז להתחבא מאחורי החלטות ושיקולים אחרים כשהוא מיישר קו איתה. אנחנו (הכוונה לתקשורת, לאזרחים, ולארגונים שפועלים סביב הסוגייה) רק תפאורה. ולכן צריך פשוט להפסיק להגיע לשם עם פוליטיקאים שמצהירים הצהרות ריקות מתוכן. פשוט לסקר את האירוע כל אחד לפי תפיסתו מהמציאות בשטח. לא לתת לפוליטיקאים את התענוג שבשחרור קיטור.
כתבתי בעבר רבות על עמדתי בעניין ח'אן אל-אחמר. בקצרה אזכיר שלדעתי יש להשאיר את התושבים במקומם או להזיזם כמה מטרים רחוק מהכביש הראשי (פתרון שנשקל ברצינות בבמל"ל. זה לא אידיאלי אבל במצב שנוצר זה הפתרון הנכון בעיקר למדינת ישראל. אבל, וזה העיקר, השארתם במקום חייב להיות חלק קטן מתוכנית גדולה יותר, סדורה ומקיפה, שתכלול יעדים על המאבק הכולל על שטחי סי. חאן אל אחמר הוא רק ההתחלה במהלך תגובה כולל להשתלטות הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחים הללו. אבל עדיין לא קם המנהיג האמיץ שידע לקחת את המושכות, ולהיכנס לעובי הקורה בצורה רצינית בכל הקשור לשטחי סי, ולכן מעדיפים לדחות. ולדבר אחד בפה ואחד בלב. והבדיחה, היא על חשבוננו.
02
כתמונת מראה, השבוע עלו כ-1,500 תלמידי ישיבות, רבנים ואישי ציבור, למאחז חומש שבצפון השומרון כדי לחגוג את ט"ו בשבט. הישיבה קיימת שם שנים, התלמידים פונו משם מעת לעת אך נשארים במקום. לפני למעלה משנה נרצח בפיגוע ירי סמוך לישיבה יהודה דימנטמן ז"ל. מאז, הפך צה"ל את המתחם למעין יעד מבוצר עם מספר חסימות. בהתחלה ניהלו עוד רשימות וחלק מהתלמידים ומהרבנים לא יכלו להיכנס למאחז. אך עם הזמן הבינו בצה"ל את האירוע, ובמקום התקיימו עשרות אירועים המוניים, כמו זה שקרה השבוע. אבל למרות זאת לגורמי ביטחון חשוב היה להבהיר באותו ערב שחגיגת ט"ו בשבט נעשתה ללא תיאום עם צה"ל. יתרה מכך, גורמים בצה"ל טענו כי הכוחות פועלים "לפינוי המתיישבים מהמקום".
בשיחות שקיימתי עם אנשים בחומש, פינוי זה הדבר האחרון שקרה שם. "הקצינים המקומיים היו עם החוגגים והייתה אווירה טובה. זה פשוט שקר לכתוב שהיה פינוי", כך אמר לי אחד המארגנים. גם בחומש כמו בח'אן אל-אחמר, אותה לוגיקה מעכבת ופחדנית של אחד בפה ואחד בלב. ברור הרי לכולם שהתלמידים והרבנים שנמצאים עושים זאת בעידוד הממשלה. וברור שהם פועלים לשינוי החוק כך שיוכלו לאפשר להם לשהות במקום (לא באדמות הפרטיות אלא באדמות מדינה), אז למי היה דחוף להגיד שמבצעים פינוי? ויותר מכך, למי במשטרה היה חשוב להגיש כתב אישום נגד רב הישיבה בגין שהייה בחומש. כתב אישום שברור שהוא רק מעמיד במבוכה את מערכת המשפט ואת המשטרה. השהות בחומש אסורה על פי חוק, אבל בפועל הישיבה שם קיימת, שרים וחברי כנסת מגיעים לשם, ולכן עליהם לפעול לביטול חוק ההתנתקות מבלי להימרח יותר מידי. כבר לפני שנים עליהם היה לברר את מצב האדמות ולהתרכז באדמות המדינה ולסגור סיפור. כמו בח'אן אל-אחמר.

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■