אחים לנשק, בלי מרכאות

מהי העצה הכי חשובה לנער בר-מצוה?
סיפר לי הרב שלמה רענן, ראש ארגון ״איילת השחר״, ומייסד בתי כנסת רבים בקיבוצים ובמושבים:
לקחתי נערי בר-מצוה מארה״ב לפגוש שלושה מגדולי התורה, ומשלושתם ביקשו הנערים עצה, בשאלה זהה: ״מהי הקבלה הכי חשובה עבורי, לקבל על עצמי ביום הבר-מצוה?״ התשובות היו:
ר׳ מיכל יהודה לפקוביץ: ׳למצוא חבר טוב׳.
ר׳ אהרון יהודה ליב שטיינמן: ׳מידת האמת, תתרגל תמיד להגיד אמת בלבד׳.
ר׳ חיים קנייבסקי: ׳לעלות לארץ׳.
עד כאן סיפורו. יש לי הרבה פרשנויות למשותף שבתשובות ולהבדלים ביניהן, אבל נשאיר לקוראים. תוכלו לעשות על כך דיון סביב שולחן השבת, וגם: איזו עצה קצרה הייתם אתם מייעצים לו?
״לנו יש פרוטקציה מיוחדת למעלה״
סיפר לי צביקה יונגרייז על אמו מרים ע״ה, ממושב הזורעים:
אמי הייתה נצולת שואה. אצלנו לא זורקים אוכל באורח קיצוני. באחד מחגי הפסח אמי שהתה בביתנו, ולהבל״ח גם חתני. חתני הסתקרן לשמוע ממנה על מה שעברה. תוך כדי שהוא שאל אותה, הוא מילא מים בבקבוק לילד שלו. הילד טפטף החוצה ושפך מעט מהמים שהיו למעלה בפקק. בין היתר, היא סיפרה לחתני שהיא שהתה 21 יום בקרון רכבת, בתנאים נוראיים. הייתה בקרון אמא שהיניקה את בתה בת ה2-3 אבל כבר לא היה לה חלב. הילדה צעקה שוב ושוב בהונגרית ״אמא, מים״, עד שמתה. ׳אני מאז שומעת את הצעקה שלה, את המילים האלה, בכל לילה, ואין לי מנוח. אני לא יכולה לראות מים נשפכים׳, היא אמרה.
(אני נזכר בסיפור הזה כשאני רואה מישהו שוטף רכבו בנדיבות עם צינור, מייצר נחל אינסופי, ונדמה לי שהוא שר לעצמו ״הו, כנרת שלי״. מ.ד.)
פעם התאשפזה אמי בבית החולים סורוקה בבאר שבע. הייתה שם אחות ממוצא אתיופי שטיפלה בה במסירות, כמלאך. האחות חבשה כיסוי ראש. אמי שאלה אותה: ׳את נשואה?׳ –׳כן׳, השיבה. –׳יש לך ילדים?׳ –׳לצערי עדיין לא׳. –׳כמה זמן את נשואה?׳ – ׳שנתיים וחצי׳. ׳תראי, לי לא נולדו ילדים 5 שנים אחרי הנישואין. הייתי בטוחה שגם זה מתוצאות אושוויץ וד״ר מנגלה ימ״ש. אבל ב״ה אחר כך נולדו לי ילדים, ויש לי היום מאות נכדים ונינים. את יודעת, מי שהיה ״שם״, יכול לבקש. אני אתפלל בשבילך. תשאירי לי במוצאי שבת פתק עם השם שלך, ויהיו לך ילדים׳.
אמרתי לאמא: ׳את יכולה להגיד לה שתתפללי, אבל איך את יכולה להבטיח, ועוד בכזאת נחרצות? אולי היא אישה תמימה, רגישה, היא תפתח ציפיות, והיא עלולה להתאכזב׳. אמא אמרה: ׳לא אוכל להסביר. את זה מבין רק מי שהיה שם. לנו יש פרוטקציה מיוחדת למעלה׳. אחותי סיפרה לי שזמן קצר אחר כך הייתה האחות ההיא בהריון.
אחים לנשק, בלי מרכאות.
השבוע סיפר לי ברוך שאקו, לוחם הלח״י ודור שביעי בירושלים, בנימה אצילית ונטולת טרוניות:
כולם אומרים עכשיו שבמצב שלנו צריך אחדות. אמרתי לילדי לפני הטבח, כפי שכולם ראו, שזה הולך לקרות. כשראיתי את הפירוד, ידעתי שכעת מחככים אויבינו ידיהם בהנאה ומתכננים רעות. לא שראיתי טבח כזה בימי חיי, אבל ראיתי כבר כמה דברים, והרעיון הזה של האחדות מדויק! בכל פעם שאנחנו מתפלגים, אויבינו מתגברים. אין בזה חידוש, כולם יודעים את זה, אומרים את זה, ומסכימים לזה. אבל איך זה יקרה בפועל? צריך להתחיל מאחדות בין אחים ממש, כפשוטו, ומשם להתרחב, אבל קודם כל במשפחה.
בילדותי גרנו בשכונת ימין משה. בגיל 14 וחצי הצטרפתי לתנועת ״ברית החשמונאים״, ובגיל 16 נשבעתי אמונים ללח״י, על תנ״ך ואקדח, בקריאת השורה: ״כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המוות״. כמובן, אף אחד במשפחה לא ידע. לחמתי במלחמת השחרור. לא פעם היה אך כפסע ביני ובין המוות, והלכתי למלחמה על דעת זה. כשיצאתי מהבית, ההורים שאלו רק מתי אחזור. תמיד אמרתי שאני לא יודע, כי זו האמת, הרי לא ידעתי אם אחזור בכלל. מיד אחרי המלחמה התגייסתי לצה״ל. אחרי שהשתחררתי לא הצלחתי למצוא עבודה. לא קיבלו אותי, כי לא היה לי הפנקס הנכון, של ההסתדרות. אחרי שנת ניסיונות התייאשתי, הלכתי ללמוד מקצוע ולעבוד כעצמאי.
יש לי אח גדול ממני בשנתיים. במשך כמה חודשים במהלך מלחמת השחרור לא נפגשנו. יום אחד, אחרי המלחמה, נפגשנו בבית ההורים, בנחלת שבעה (הם פונו מימין משה במהלך מלחמת השחרור, בגלל הקרבה לגבול וירי הירדנים, ומעולם לא הוחזרו לשם. נקודה למחשבה. מ.ד.). אחי גילה לנו אז שהוא היה כל השנים בהגנה. אני גיליתי שהייתי בלח״י. הוא היה מופתע מאד. הוא אמר לי: ׳אבל מה זה בכלל הלח״י? חבורה קטנה של פרחחים, בלי נשק, בלי כלי רכב, בלי שום יכולת להילחם בבריטים. בס״ה ללח״י בירושלים היו חמישה ג׳יפים, ריקים מדלק׳. אמרתי לו: ׳מנין אתה יודע?׳ והוא השיב: ׳אני יודע, כי יום אחד אנשי הלח״י תכננו לפרוץ לתחנת הדלק ליד מלון ״המלך דוד״ כדי לגנוב דלק, ואני, אישית, יחד עם חברי, קיבלנו הוראה לירות בהם. צריך להיות סדר, ואנחנו, אנשי ההגנה, אחראים עליו. בסוף, המפקדים של ההגנה והלח״י הגיעו ביניהם להסכמה, והעניין הסתדר לפני ההתנגשות׳. אמרתי לאחי: ׳ואם אספר לך שאני הייתי אחד מאלה שהיו אמורים לגנוב את הדלק משם, ואתה היית אמור לירות עלי ולהרוג את אחיך?׳ הוא היה המום, נפל על צווארי, והתחבקנו. תמיד, ועד היום, אנחנו חברים טובים מאד. אחדות צריך להתחיל בין אחים, בתוך המשפחה… ■
meirdorfman@gmail.com
הרב מאיר דורפמן, מחבר סדרת ה׳מרבדים׳ על מסכתות הש״ס, ו״פעמיים באהבה״.