על חזן שידע לתאר את סוד השבת
פעם נוכחתי בתפילת קבלת שבת שבה עבר לפני התיבה החזן הרב חיים אדלר. כשהוא אמר את הקטע מהזוהר – ״כגוונא…רזא דשבת״ בלחן של פינצ׳יק, בפרשנות כל כך עמוקה, הרגשתי איך האיש הזה הולך ונעשה חלק מהקטע הזה, חלק מסודה של השבת. פשטו של הקטע עוסק בתיאור גדלותה של השבת. בלחן הזה הוציאו החזן פינצ׳יק מפשטו, ואמר בעצם שסוד השבת – היא השבת עצמה. או שנשמתך מבינה את סוד השבת או שלא, ואם לא – לא יועילו ההסברים, שהרי השבת היא היא הסוד עצמו. זוהי חוויה נפשית ולא רעיון פילוסופי גרידא. הביצוע של החזן אדלר היה מלא בנחת, ללא קרב וללא עמל, כראוי לשבת, רזא דשבת איהי שבת! בשירה עדינה ומלאת געגועים הוא הכניס את השבת עד קרקעית הלבבות. גם החלק בקטע שמדבר על בריחת כוחות הרוגז והדין מפני קדושת השבת ושלטונה, נאמר בביטחון מלא, לא כתחינה אלא כאמונה שלימה בכוחה הגדול של קדושת השבת. הרגשתי איך התאחדה נפשו של החזן עם קדושת השבת. רציתי ללמוד ממנו חזנות, ניסיתי לקבוע עמו זמן, ולא אסתייעא מילתא. לאחרונה, כששמעתי שנשמתו עברה לעולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, נזכרתי ב״רזא דשבת״ שלו. ואולי היה זה בכלל משם, מתנת שבת עולמים…
ואז הוא החליף כובע החזן בכובע הרב…
זכיתי להופיע אתו כמה פעמים בקונצרטים של חזנות. מאחורי הקלעים, בזמן ההמתנה שמעבר לבמה, הוא נותר אותו בחור ישיבת חברון, ששמח בשיחה למדנית ובשיח הלכתי. הוא נותר התלמיד של מלחין חצר גור יענקל׳ה תלמוד, שיודע להאזין לנשמת הניגון ולפרשנות שלו. פעם הוא שאל אותי על קטע חזנות של לבנדובסקי שהוא לא הכיר: מיהו זה שכתב לחן כל כך עדין עם פירוש כה יפה לתפילה הזאת?
בימים ההם, כחזן צעיר, לא רציתי לנסוע לקהילות בחו״ל, מפאת קדושת הארץ. דיברנו על זה, והוא הוכיח לי עד כמה אני טועה. כדי להסיר ספק הוא הוסיף בנחרצות בכובע הרב שלו: ׳אני פוסק לך שמותר לך לצאת מהארץ ללא כל חשש׳. בדיעבד למדתי עד כמה הוא צדק, ועד כמה חשובה עבודת הקירוב שם.
בברכת כהנים באהבה
לצערי, בתחום הקונצרטים ישנה תחרות גדולה. הפירגון אינו תמיד הצד החזק של כל החזנים, גם לא כלפי חזנים צעירים. אבל לא כך היה אצל הרב חיים אדלר. פעם אחרי הופעה הוא כתב לי מכתב המלצה חם, על נייר דפדפת שהיה בסביבה, ונתן בידי. במכתב, ששמרתי למזכרת עד היום, הוא פונה לקהילות, בכתב יד רבני עגול, וחותם במילים ״בברכת כהנים באהבה, אברהם חיים הכהן אדלר״.
לעולם יהא אדם…
פעם שאלתי אחד ממתפללי בית הכנסת בלונדון, שבו הוא היה עובר לפני התיבה בימים נוראים, מהו הדבר שהכי מרשים אותו בתפילותיו. חשבתי שהוא יתאר את הייחודיות של קול הטנור הלירי בגוון כל כך רחב. חשבתי שאולי הוא יתאר את יכולת ההבעה ופרשנות המילים, שבה ניחן החזן אדלר. והוא השיב: ׳הרי הוא מגיע לקהילה קודם כל לסליחות ראשונות. כשהוא נכנס לבית הכנסת הוא עובר מאחד לשני בברכת שלום עליכם מאירת פנים, לוחץ יד לכל אחד. המענטשליכקייט (האנושיות) הזו מרשימה אותי׳. דבריו הזכירו לי ביצוע ששמעתי מהחזן אדלר ליצירה של תפילת ״לעולם יהא אדם ירא שמים…״ מתוך השחרית, בקונצרט. המאזין משתכנע עוד ועוד שאכן מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל, אבל הכל, הבל. אלא שהקטע נגמר בתרועה רמה ומוזרה, בסיום מרשים שמטיל קצת ספק באמונת המבצע שהכל הבל… והנה הרב אדלר מסיים את הקטע עם תובנה מעשית, מסקנה שאפשר לצאת איתה, כשסיים בחזרה על מילות ההתחלה: ״לעולם יהא אדם״! היה מענטש!
כיצד הגיע הרב מרדכי אויערבך לחסידות?
בחג הסוכות האחרון שאלתי את מו״ר בעל ״נתיבי ישורון״ מסלונים כיצד הגיע הרב מרדכי אויערבך לעולם החסידות. וכך השיב:
א. ׳אביו הגרש״ז היה גם הוא חסיד בנשמתו, אלא שהתפרסם יותר כפוסק הלכה. הוא גם היה צאצא של בעל ה״תולדות יעקב יוסף״, תלמיד הבעש״ט. אגב, חסידים מספרים: בעל התולדות התלבט הרבה לפני שהחליט לדבוק בבעש״ט ובדרכו. בימי לבטיו נולדה לו בת, שממנה יצאה משפחת אויערבך, וזה מסביר את יחסם לחסידות כיושבים על הגדר, לא לגמרי בפנים, לא לגמרי בחוץ…׳
ב. ׳היה לי ידיד נעורים, ר׳ משה ורנר, בנו של הרב אשר זאב ורנר אב״ד טבריה. הוא היה עילוי יוצא דופן. עד גיל 15 בערך למד בסלונים, אבל משפחתו רצתה שיעבור לפוניבז׳, וכך עשה. ראש הישיבה בפוניבז׳ ר׳ שמואל רוזובסקי אמר שהכיר הרבה עילויים בחייו, כולל בישיבות באירופה עוד לפני השואה, אבל עילוי כזה לא פגש מימיו! הטרגדיה היתה שבשלב מסויים בחייו הוא לקה בהתמוטטות עצבים וחלה. כבחור ישיבה הוא ארגן בפוניבז׳ חבורה שלמדה חסידות, והייתה קרובה גם למו״ח ה״נתיבות שלום״. הוא היה מגיע מדי פעם לשבתות לשהות במחיצת מו״ח האדמו״ר. האמונה והבטחון שלו היו מופלאים. אתן לך דוגמא: פעם הוא החליט שהוא צריך לעשות שבת אצל הרבי בירושלים, אבל כסף לנסיעה לא היה לו. בימים ההם לא היה אוטובוס ישיר מבני ברק לירושלים, והיו נוסעים דרך תל-אביב. הוא אמר: כסף עד תל-אביב יש לי, אני אעשה את ההשתדלות ואתחיל בנסיעה לשם, וה׳ יעשה את שלו. כשהגיע לת״א מצא אצלו עוד כמה לירות, והצליח להגיע לירושלים.
ר׳ משה זה הכניס לחבורתו גם את ר׳ מרדכי אויערבך, שלמד אז בפוניבז׳, וכך התחזק הקשר של ר׳ מרדכי לחסידות, עד שנשא את נכדת האדמו״ר מקופישניץ ונכנס לבית רוז׳ין. מתוקף גדלותו בתורה התמנה שם לרב קהילת ״אביר יעקב״ עם פטירת האדמו״ר מסדיגורה. את ר׳ מרדכי הכרתי עוד מאותם ימי בחרות, כשהתעניין בחסידות של מו״ח ה״נתיבות שלום״. שנים רבות אחר כך הוא נעשה מחותן לגיסי האדמו״ר מסלונים בעל ״דרכי נועם״.׳
הוסיף לי על כך הרב אריה פינסקי: ׳אני למדתי באותם ימים בפוניבז׳, וישבתי עמם בשולחן בחדר האוכל במשך 6 שנים. ר׳ משה היה מסוגל פתאום, מתוך דביקותו, לצאת בריקוד חסידי נלהב בחדר האוכל של פוניבז׳ הליטאית, סתם כך באמצע יום של חול׳.
פעם בליל שמחת תורה נכנסתי לבית מדרשו של הרב מרדכי בת״א, ושם ראיתי איש אחר ממגיד השיעורים שהכרתי בימות החול. הוא רקד עם תלמידיו בדביקות, בהתלהבות של חסיד אמתי, וראיתי איך התלמידים נדבקים לגמרי בהתלהבות זו. ■
meirdorfman@gmail.com
