אני זוכר שראיתי את האמרה הזאת של חכמינו זיכרונם לברכה מתרחשת ממש מול עיניי.
לפני מספר שנים כשניהלתי את קניון התחנה המרכזית בירושלים, היה בקומה השלישית דוכן של נקניקיות שהצליח מאוד. מכיוון שהתפנה דוכן בקומה הראשונה ממש בכניסה, מישהו בהנהלה הבכירה של התחנה החליט להכניס לשם דוכן נקניקיות.
בהתחלה ניסיתי לעצור את המהלך ולמנוע אותו, אבל לא הצלחתי. בעל דוכן הנקניקיות מהקומה השלישית קבע איתי פגישה דחופה, נפגשנו למוחרת והוא סיפר לי על כל ההשקעה הרבה שהשקיע בדוכן, ואיך עכשיו הולכים לקפח את פרנסתו בהצבת הדוכן הנוסף, במיוחד שהדוכן מוצב ממש בכניסה לתחנה, סמוך לדרגנוע שעולה למעלה, וכך כולם יקנו לחמנייה עם נקניקיה למטה ואף אחד לא יקנה אצלו למעלה.
נזכרתי במשפט הזה של חכמינו זיכרונם לברכה "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא הנימה" – שכוונתו שאחד מפלאי בריאת האדם הוא שכל אחת ואחת משערות ראשינו (נימה) ניזונה משורש אחר. לא תיתכן מציאות ששתי שערות יינקו משורש אחד. חכמינו זיכרונם לברכה ראו בתופעה פלאית זו רמז לדרך הנהגת הבורא את עולמו – "אין אדם נוגע במוכן לחברו", לכל אדם יש את השורש שממנו הוא יונק, לכל אדם יש את המקור שממנו הוא מקבל את השפע האלוקי, והוא ולא צריך לחשוש או לדאוג ממתחרים. הכרה זו משחררת את האדם מקנאה ומתחרות ומאפשרת לו להתמקד במוכן לו.
ואז אמרתי לו "תאמין ואל תדאג. אתה לא תיפגע בכלל מהדוכן החדש". וכך אכן קרה, אבל להפתעתנו הרבה לא רק שהפדיון של הבעלים של הדוכן בקומה השלישית לא נפגע, אלא שהוא כמעט הכפיל את הפדיון שלו.
כשבדקנו איך זה קרה התברר שהאנשים היו מריחים את הנקניקיות מייד כשהיו נכנסים לתחנה המרכזית, לאחר מכן הם היו עולים בדרגנוע ועוברים ממש ליד הדוכן שממנו הם לא יכלו לקנות כי הם היו באמצע העלייה, ואז הם היו מגיעים לקומה השלישית ושם קונים את הנקניקיות.
יצא שגם בקומה הראשונה הייתה לבעל הדוכן פרנסה מכובדת, ולבעל הדוכן בקומה השלישית הפרנסה כמעט הוכפלה. למרות ההסבר הטכני לי זה היה ברור שיד בורא עולם הייתה בדבר.
שמעתי פעם סיפור בשיעור של הרב בידרמן על הגאון רבי שלמה כהן ז"ל שהתפרנס מבית ׳דפוס׳ שהיה בבעלותו ברחוב רבי טרפון בבני ברק, בית הדפוס היה מוצלח מאוד ופרנס אותו ואת בני ביתו בצורה מכובדת.
יום אחד פתח מישהו בית דפוס חדש נוסף ממש בסמוך לבית הדפוס שלו, נכנס אליו ר׳ שלמה ואיחל לו בהצלחה רבה בעסק החדש ורף הזמין אותו לביתו בסוף היום כדי שהם יוכלו לשבת בנחת.
כשהגיע אליו הבחור שפתח את בית הדפוס בסמוך לבית הדפוס שלו, ישב איתו ר׳ שלמה והחל להדריך אותו ולייעץ לו כיצד לנהל את בית הדפוס שלו בצורה טובה ומוצלחת, הוא ייעץ לו באלו סוגים של דיו ושל לוחות כדאי לו להשתמש, ובכלל ייעץ לו בשאר העניינים הקשורים לבית הדפוס.
בניו של שלמה שאלו אותו "אבא מה אתה עושה? זה שלא תבעת אותו על שהוא מסיג את גבולך אנחנו לא מתערבים, אבל למה אתה מייעץ לו ונותן לו טיפים וסודות מתוך ניסיון של שנים רבות כיצד להצליח בבית הדפוס, את זה אנחנו לא מצליחים להבין?".
ענה להם ר׳ שלמה אביהם "הרי כתוב שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה מאת בורא עולם, אבל עלינו כאנשים נגזר לעשות השתדלות עבור הפרנסה שלנו, ולכן פתחתי את ׳בית הדפוס׳, אך עכשיו כשהגיע עוד יהודי ופותח בית דפוס נוסף, הרי הוא מקל עליי את עבודתי, כי חלק מהקונים יעברו אליו ויהיה לי מעתה יותר זמן פנוי לתורה, לתפילה ולמשפחה, ונראה לכם שאני לא אסייע בידי מי שבא להקל עליי מעול עבודתי?".
את אותו הסיפור מספרים על זלמן בריזל שהקים בעשר אצבעותיו את ׳מאפיית בריזל׳ הנודעת בירושלים. באותם הימים הייתה המאפייה כמעט בלעדית, עד שבאחד הימים אחד מעובדיו פסק מלעבוד אצל ׳בריזל׳ ופתח מאפייה לעצמו. מה עשה זלמן? לא כעס ולא רגז, לא קצף ולא תבע אותו, אדרבה, עלה לבקרו בביתו ונתן לו עצות מתוך ניסיונו הרב כיצד ישביח את ׳סחורתו׳ עד שיצא שמו כאומן מומחה ורווחיו גדלו. ולבני משפחתו ששאלו הוא נתן תשובה דומה לתשובת ר׳ שלמה "בהכנסות שלי הוא לא יפגע כי זה מה שנגזר לי מראש השנה, אבל לעזור לי ולהוריד לי את כמות הקונים הוא יוריד, אז אם הוא עוזר לי אני לא יכול להיות כפוי טובה ולא לעזור לו".
ומה שהיה משותף לשלמה מהדפוס ולזלמן מהמאפייה זה ששניהם היו מסתובבים תמיד כשחיוך של רוגע היה מרוח על פניהם.
