הרב ראובן פיין, בעל סדרת ספרי החידושים ׳בין המשפתיים׳ וראש ישיבת תורה ודעת בארה״ב, נולד בליטא. הוא ניצל מהשואה בבריחה עם ישיבת מיר לשנחאי, אותו מסלול להצלת הישיבות שיזם וארגן ד״ר זרח ורהפטיג. משפחתו כולה נהרגה בשואה והוא הגיע לארץ בגפו.
וכך סיפר לי נכדו: ״סבא הגיע לארץ חסר כול אחרי השואה, וכבוגר ישיבות וכלמדן היה מבקר אצל החזון-איש. החזו״א הציע לו שידוך והא הסכים. הזוג נפגש, לא התמהמה, וכעבור זמן קצר נישאו. בני הזוג באו מרקעים שונים, אורחות חיים שונים, ואפילו שפת הדיבור העיקרית שלהם הייתה שונה. כמה חודשים אחרי חתונתם הם נפגשו עם החזו״א בחתונה אחרת. החזו״א שם לב לכך שהם מדברים ביניהם בשפת הבעל, בעוד היא ׳שוברת את השיניים׳ ומחפשת את המילים המתאימות. לקח אותו החזו״א הצידה ונתן לו שיחת מוסר על כך שהבעל צריך להתרגל למה שנוח לאישה ולא להפך. הוא זה שצריך להתאמץ לדבר בשפת האישה עם כל הקושי, ולא האישה בשפתו.
הזוג הזה חי יחד עשרות שנים רבות. בכל חופש הייתי גר אצל סבא וסבתא בבית מספר שבועות. הם חיו בהרמוניה נפלאה, היו מכבדים זה את זו בצורה נפלאה, היו מדברים ביניהם בצורה כל כך מכובדת ונעימה, מתאמצים בכל עת להנעים לשני ולהקל עליו״.
חשבתי לעצמי: אולי לא תמיד היכרות עמוקה וארוכה ופילוסופיות אינסופיות של התאמה, הן בהכרח המתכון לזוגיות טובה ויציבה. אולי זה המסר ב׳חטיפות׳ של ט״ו באב לדורנו, שלפעמים די בהיכרות הקצרה והחטופה ההיא, של הריקוד בכרמים.
סיפרה לי בתו הצעירה של ר׳ אריה לוין, הרבנית עטל פלצ׳ינסקי: ״כשהתחתנו, היינו צריכים למצוא מקום לגור, זה היה יקר ולא קל למצוא. אמרו ההורים: ׳הרי יש לנו דירת שני חדרים, ונותרנו בבית רק זוג. לשם מה לנו שני חדרים? נפנה חדר אחד ואת השני ניתן לזוג הצעיר׳. וכך היה. בנו מחיצת עץ בין שני חדרי הבית, הם בחדר אחד, ואנחנו גרנו בחדר השני, כל עוד היינו זוג צעיר+ילד, ואחר כך זוג+ שניים-שלושה ילדים. כשנולד הרביעי כבר נעשה צפוף. אבא ירד לגור בדירת החדר שבחצר, ואנחנו קיבלנו את שני החדרים, וכך יכולנו לגדל ברווח גם את כל הילדים שנולדו אחר כך. שמונה שנים חיינו יחד עם הוריי באותה הדירה עם הפרדה של מחיצת עץ ששמעו דרכה הכול, ומעולם לא שמענו הרמת קול ביניהם. מעולם לא שמעתי אותו כועס עליה או להפך!״.
אגב, היא סיפרה לי את הדברים כשבאתי לבקרה בשנותיה האחרונות, כשהיא עדיין גרה באותה דירה שבה גם נולדה, לפני כמעט 97 שנים. היא סיפרה שבילדותה הייתה בטוחה שבכל בית יש גם אורחים קבועים. וסיפר לי מנשה מלמד-כהן על הדירה הזאת: ״עבדתי בעיריית ירושלים. פעם ביקש ר׳ אריה הנחה בתשלומי הארנונה. אמרתי לו: ׳הרי יש לך שתי דירות (שני חדרים למעלה וחדר אחד למטה), ואיך אתה מבקש הנחה?׳, הוא אמר: ׳זה נכון, אבל אתה יודע כמה אנשים גרים ב׳דירות׳ הללו? בא ותראה כמה אנשים באים לישון בהן, עבור כמה אנשים זה ביתם׳. אשריהם ישראל״. ■
meirdorfman@gmail.com
