גליון 511

מגזין

אל תעזבי ידיים

מאת:ברלה קרומבי

אחרי לא מעט שנים של יצירה הגיעה הפריצה של עקיבא תורג׳מן בדיוק רגע לפני הקורונה • הוא התחיל למלא אולמות ומופעים ושיריו הגיעו לפליילסטים של תחנות הרדיו – וכאילו השתלבו עם התהליך שעבר העולם בשנתיים האלה • עכשיו לקראת ״חג החסידות״ י״ט כסלו ברל׳ה קרומבי פגש אותו להתוועדות מלב פתוח, על מוזיקה וחסידות, דור ה-Y והאדמו״ר הזקן • לחיים!

אחרי לא מעט שנים של יצירה הגיעה הפריצה של עקיבא תורג׳מן בדיוק רגע לפני הקורונה • הוא התחיל למלא אולמות ומופעים ושיריו הגיעו לפליילסטים של תחנות הרדיו – וכאילו השתלבו עם התהליך שעבר העולם בשנתיים האלה • עכשיו לקראת ״חג החסידות״ י״ט כסלו ברל׳ה קרומבי פגש אותו להתוועדות מלב פתוח, על מוזיקה וחסידות, דור ה-Y והאדמו״ר הזקן • לחיים!

עצמו רגע את העיניים. תקשיבו לקול הנעים והשקט ובעיקר למילים. "אל תעזבי ידיים", "תשמור עלינו פשוטים", או "את לא צריכה יותר להסתיר את הדמעות". המילים האלה מתנגנות לנו בטבעיות בפליילסט של גלגלצ בשעת ערב מוקדמת בפקקים. אבל אם תעשו זום-אווט לרגע מהמימד הרומנטי בשיריו של עקיבא תורג'מן, תגלו שמאחורי אחת מהתגליות הגדולות של המוזיקה היהודית מסתתר בן של רב מדימונה, חצי דתי-לאומי חצי חסיד ברסלב, שיכול לשבת ביער אחרי "התבודדות" ולכתוב שיר עם הגיטרה, בתוספת לימוד קטן בליקוטי מוהר"ן או תניא, למצוא את עצמו בניגון דביקות בהתוועדות ולדבר על עבודת השם.

ואם תשאלו אותו, כל התפאורה הזו לא סותרת בכלל הופעות המוניות במועדונים ברחבי הארץ או על במות בתל אביב ולהתלהב כששיר חדש שלו נכנס לרשימת השמעה בגלגלצ. וכן, הוא לא מתבייש לדבר גם על כך שהמוזיקה עבורו היא שליחות.
אבל אחרי שאמרנו את כל זה, עקיבא תורג'מן הוא קודם כל מוזיקאי. לא הבן של ראש הישיבה ולא הקול המבשר של אף טרנד חדש. הוא פרץ אל חיינו המוזיקליים בדיוק כמו חנן בן ארי וישי ריבו; הדור השני של המוזיקה היהודית, שהגיע אחרי אמנים כמו שולי רנד שסלל את הדרך, ולהם הכל נראה טבעי ופשוט. הם עושים מוזיקה ומדברים בה על החיים שלהם, על אהבה וילדים וגם על אלוקים.
• • •
וְנִפְתַּח אֶת הַלֵּב נְחַבֵּר בָּנֵינוּ
כָּל מָה שֶׁנִּשְׁבַּר עוֹד נְתַקֵּן
נָבִיא שָׁלוֹם בַּבַּיִת
עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים טוֹבִים עָלֵינוּ
וְנִפְתַּח אֶת הַלֵּב נְחַבֵּר בָּנֵינוּ
כָּל מָה שֶׁנִּשְׁבַּר עוֹד נְתַקֵּן
נָבִיא שָׁלוֹם בַּבַּיִת
– עקיבא, שלום בבית –
אתה בן של רב, מוזיקאי, איך אתה מגדיר את עצמך?
״קודם כל אני בעל ואבא, אני נשוי לצורית ואבא לארבעה, אחר כך אני בנם של הרב דוד ופנינה תורג׳מן. ההורים שלי הם אנשים של אנשים, של לב. וכן, אבא שלי גם ראש ישיבה דגול ומי שעומד בראשות ישיבת ההסדר בדימונה. אני המעריץ מספר אחת של ההורים המדהימים שלי״.
גדלת בבית של תורה, הורים אנשי חינוך. מתי התחיל אצלך החיבור עם עולם המוזיקה?
״האמת שמגילאי התיכון התחלתי לכתוב שירים. כבר בגיל 14 הייתי כותב למגירה ושר עם החברים במדורה. אבל אני מנגן מגיל שש וכל האחים שלי מנגנים. אנחנו 11 אחים וכולם מוזיקאים. אני לקחתי את הצעד הזה קדימה אבל אני לא באמת רואה הבדל ביני לבין האחים שלי. זה היה חוק חינוך חובה אצלנו בבית לדעת לנגן… לא הכרתי אופציה אחרת חוץ ממציאות שבה ילד יודע לנגן משהו.
מתישהו לקחתי את זה צעד קדימה והחלטתי לקחת את זה לרמה המקצועית. זה היה חלום רחוק שדבקתי בו״.
אני מנסה להיכנס לראש שלך, ילד דתי לאומי, בן של רב, לכאורה היית אמור לשאוף להיות גם רב, גדול בתורה, מקסימום איזה איש עשייה. איך אתה מגיע להיות מוזיקאי?
״האמת שאני פרקתי את המושג ילד דתי לאומי בגילאי העשרה, כשהתחלתי לחפש את המקום שלי בחיים. הייתי אמנם בבני עקיבא ואני מאד מעריך את התנועה הזו והייתי בישיבה תיכונית – עד אמצע כיתה י׳ שהועפתי ממנה… אבל תמיד גם הייתי רגל אחת בחוץ. לכן אני גם מרגיש שלא הייתי מהמסלול הרגיל. מילדות אבא שלי היה אומר לנו ״אתה תהיה רב״, אבל זה היה תמיד עם קריצה. ההורים שלי הם אנשים שחינכו אותנו כל הזמן להיות מאד מודעים לעצמנו.
לימדו כל אחד להיות מודע לכוחות שלו ולפי זה לפעול בעולם ולצאת החוצה. האמת שהיו לי תקופות שחשבתי שאני אעסוק בחינוך וגם עסקתי קצת בחינוך בלתי פורמלי, אבל מהר מאד נכנסתי למעגל המוזיקה. בהתחלה בכל מיני חתונות ואחר כך כיתות אומן עם חיילים וקבוצות ומשם התחלתי לנגן עם להקת ׳הלב והמעיין׳״.
אז לא היית ילד שהולך במיינסטרים.
״היו לי ילדות ונערות פרועים. חיפשתי את הדרך שלי, הלכתי על הרבה גבולות. בגיל 16 עשיתי את שביל ישראל וגרתי מחוץ לבית. עד שבשלב מסוים החלטתי ללכת לישיבת רמת גן, לקבל כלים. אני אסיר תודה לה׳ על המהלך הזה״.
למה ישיבת רמת גן?
״הרגשתי שזה המקום לקבל בו כלים ולפגוש את התורה ממקום של שמחה ופשטות ולהיפגש עם לימוד, של פנימיות התורה. מצד שני הם הכילו את ה״סרט״ שלי, את זה שאני כל הזמן בפנים ובחוץ. גם כשהייתי לגמרי בישיבה אף פעם לא הצלחתי לשבת ורק ללמוד, כי כל העולמות קרצו לי והם ידעו להכיל את זה. היום כשאני מסתכל על זה ממבט של 13 שנה אחורה, אני מבין כמה הוקרת תודה צריכה להיות לי על זה וכמה זה לא מובן מאליו״.
ומה עושה לך המפגש עם החסידות והנגינה החסידית, שמאד מזוהים עם הישיבה הזו?

עם ישי ריבו

עקיבא תורג'מן

״עולם הנגינה והחסידות השפיע עלי בטירוף. כל התוועדות וסדר ניגונים שתיתי בצמא. אני זוכר את עצמי משנן ניגונים מהקלטות עתיקות, הייתי הולך לישון עם אוזניות כשאני שומע ניגונים חסידיים עתיקים מהדור הקודם. רציתי להיות חלק מהעולם הזה. פגשתי שם המון יידע מוזיקלי והעולם הזה השפיע עלי מאד.
פתאום פגשתי מוזיקה שהיא נטו עבודת ה׳, לא מתכתבת עם הרצון להיראות טוב מבחוץ ולהיות אהובה על שומעיה, אלא פשוט עמוקה וחודרת. כל מי שכתב את הניגונים האלה לא החזיק חשבון אינסטגרם… אם זה האדמו״רים, חסידים דגולים, כולם שירתו בניגונים שלהם איזה מהלך פנימי של הנפש. היום מרגיש שאנחנו בעולם שזה כבר לא קיים מוזיקה כזו״.

מדברים היום הרבה על דור ה-Y שעושה רק מה ש״בא לו״. אתה לא מרגיש שזה קצת נמצא שם ברקע? אבא שלך הלך להקים ישיבה בדימונה ואתה מוזיקאי ששר על מישהי שלא מתפשרת עד שתקבל את הכי טוב שמגיע לה?
״דור ה-Y הוא גם דור של גאולה, שדורש שהתורה תבוא לו ממקום הכי עצמי והכי מחובר. ממקום של אהבה ושמחה. זו גם התורה של אבא שלי, שינקתי ממנו. כשאני שר על תורה ותקווה אני מבחינתי שר על אותם דברים שאני מאמין בהם בדיוק כמו אבא שלי, פשוט בשפה ודיבור קצת שונים.

 בסוף אי אפשר להחליף את מה שקורה בבית המדרש. אולי לשקף קצת חלון החוצה – ואני לא יודע אם אני מתיימר להיות החלון הזה. אבל מבחינתי זה לא שהמוזיקה היא תחליף לבית המדרש.
״אבא שלי הלך להקים ישיבה בדימונה כי הוא אמר שלעם ישראל מגיע את הכי טוב. הוא היה יכול להישאר בפינה שלו ברובע היהודי, אבל החליט לא לדאוג רק לעצמו, אלא ללכת לשממה בדימונה, במדבר. עזב את המנעמים הרוחניים שהיו לו כדי לחזור להקים תורה בדימונה. מבחינתי אני מרגיש שאני משלים את התנועה הזו שלו״.
• • •
בְּוַדַּאי יֶשְׁנוֹ שָׁם
זֶה לֹא בַּשָּׁמַיִם לֹא בְּסוֹף הָעוֹלָם
כַּמָּה טוֹב עוֹד לְפָנַיִךְ
רַק אַל תַּעַזְבִי יָדַיִם
אַל תַּעַזְבִי יָדַיִם
– עקיבא, אל תעזבי ידיים –
איך זה מרגיש בשנים של הציפייה, כשאתה מרגיש שיש לך כישרון גדול והרבה אנשים אומרים לך שאתה צריך לפרוץ כבר, אבל זה עדיין לא קורה?
״בשנים של הציפייה היו המון משברים, שלפעמים חשבתי לעצמי אולי אתה מגלומן שחי בסרט… אולי אתה צריך להתקדם הלאה ולשחרר מהמחשבה הזו שיום אחד כל העולם יכיר אותך. אבל רוב הזמן הייתי נטוע בעשייה. כל שיר שהוצאתי עוד אנשים נחשפו למוזיקה שלי. הייתה שם התקדמות איטית, אבל כל הזמן הרגשתי שאני מצליח לדייק עוד שורה ועוד משפט ועוד שיר.
אני זוכר שאמרתי לעצמי שזו הדרך היחידה שלי להתקדם אם אני רוצה להיות מוזיקאי. והאמת שיש עוד לימוד גדול שאני הולך איתו: באחת ההופעות הראשונות שלי לא הגיעו הרבה אנשים והייתי לחוץ על הקהל, דיברתי עם נאור כרמי, שהוא סוג של מנטור עבורי עוד מתחילת הדרך, ואז נאור אמר לי: ״תזכור, נר לאחד, נר למאה. אם אתה מאיר אפילו לאדם אחד שנמצא – אתה זמר. אם תהיה במקום הזה – תצליח, אל תחפש את הסיפור החיצוני של במה גדולה שיש מולה המון אנשים. אם הצלחת לרגש אדם אחד אז זה עולם ומלואו״.
היום לפני כל הופעה אני נזכר בדיבור הזה ולפני כל הופעה יש לי תפילה אישית שאני אומר שלפחות מישהו אחד ברגע אחד יקבל שם איזה דיבור של אמת שיגע בו ואם יהיה מישהו אחד לפחות שהופעה נגעה בו, עשיתי את שלי״.

בכל זאת ראית חברים בני גילך כמו ישי ריבו למשל שכבר פורצים ואתה עוד מחכה שזה יקרה.

״האמת שהכרתי את ישי ריבו לפני שבע שנים, כשגם הוא היה בתחילת הדרך המוזיקלית שלו ומהרגע הראשון הוא רק נתן לי דחיפה ותמריץ להתקדם עם המוזיקה והשקיע המון שעות ומרץ כדי להכווין אותי מקצועית. אני לומד ממנו המון״.

אתה מרגיש היום שהמוזיקה עבורך היא גם שליחות, לצד ההגשמה עצמית כמובן שיש לכל אמן?

״אני בהחלט רואה את השליחות שלי היום במוזיקה. הרבי מליובאוויטש אומר שכל יהודי הוא שליח, במובן מסוים אני נצמד לשליחות שלי. אני קודם כל אבא לארבעה ילדים ואיש לרעייתי. אבל משתדל להיות צמוד למקור שדרכו מגיע השפע שלי ואם הכישרון שלי במוזיקה אז שם השליחות שלי״.

• • • 

סוֹף כָּל יוֹם מוֹבִיל אֶל הַבַּיִת

שֶׁקֶט אוֹרוֹת עֲמוּמִים

לִפְעָמִים כְּשֶׁשּׁוֹקַעַת הַשֶּׁמֶשׁ

טוֹב לִי לְכַבּוֹת גַּם בִּפְנִים

בַּחֲדָרִים נְשִׁימוֹת קְטַנּוֹת

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת

בַּחֲדָרִים שֶׁל הַלֵּב שֶׁלִּי

שְׂמָחוֹת קְטַנּוֹת, שְׂמָחוֹת קְטַנּוֹת

– עקיבא, פשוטים –

וזה מחבר אותנו לי״ט כסלו. מה החסידות מעניקה לך בנפש?

״החסידות כיום היא הצינור שלי. כשאני אומר חסידות אני מדבר בעיקר על תורת רבי נחמן, שהוא מחבר אותי לעבודת ה׳ העולם. אני לא מבין איך אפשר לפגוש את כל הדבר הגדול הזה של עבודת ה׳ בלי החסידות, כי זה בקלות יכול להיות תיק כבד שנופל לך על הגב ואתה לא מבין איך מתמודדים איתו. יש המון אנשים סביבי שגדלו בעולם דתי ואני מרגיש שעבודת ה׳ רובצת עליהם כמו איזה משא כבד. 

עבורי רבי נחמן הציל את החיים ממש, ואני לא אומר את זה כמו קלישאה למרות שזה יכול להישמע ככה. כמובן שהחסידות מאד רחבה ואני מחובר מאד גם לתורת חב״ד ובדברים מסוימים אני מקשר את עצמי לרבי מליובאוויטש, שיש לו המון מקום בחיים שלי. אני משתדל ללמוד תניא ולהיות מחובר גם לצינור הזה, כי משהו בכלים של חב״ד משלים אצלי ואני צריך אותו. אני מרגיש שבתורת ברסלב אני מקבל תעופה והכלים של חב״ד מקרקעים אותי. 

החסידות לא יכולה להגיע בלי לימוד הנגלה שבתורה, לכן אני משתדל להתמיד בלימוד הדף היומי. 

בכללי גם אם הולכים על משהו עד הסוף, כמו על דרך אחת בעבודת ה׳ כמו ברסלב או חב״ד, אני חושב שצריכים להיות קשובים לעוד דרכים בעבודת ה׳ ולדעת שלכל דרך בעבודת ה׳ יש מה להגיד לי, למרות שיש בה אולי דברים שלא יתיישבו לי על הלב״.

במה מתבטא החיבור שלך לדרך בעבודת ה׳ של רבי נחמן?

״מבחינתי הנסיעה לאומן לראש השנה היא ממש סם של חיים ואני משתדל לקיים עד כמה שאפשר את העצות של רבי נחמן״.

תן לי נקודה אחת שלקחת מבעל התניא, שאפשר לקחת אותה לחיים הכי אישיים שלך בתור עקיבא, הבן זוג, האבא, האמן.

״אחד הפרקים האהובים בתניא הוא פרק מ״ו, שעוסק באהבת ה׳. תמיד נדמה לנו שאהבה היא משהו מוּלד: או שיש לך אותה, או שאין לך. כאילו זה משהו שאי אפשר לעבוד עליו. ושם בעל התניא מסביר שאם אדם מתרגל את הנוכחות שלו ואת ההכרה בהבנה כמה ה׳ אוהב אותו, אז ממילא גם תתעורר בליבו אהבה חזרה לה׳ יתברך. 

״אנחנו בדור שחושב שאהבה היא משהו שצריך להגיע כאילו רק ממקום ספונטני ולא משהו שיכול לצמוח, ואז בא בעל התניא ואומר לך שיש דרך לעבוד על זה, למקד לשם את המחשבות ולא לתת להם סתם לזרום. 

יש היום המון חכמי ניו אייג׳ שמנסים להסביר לנו שהמחשבות שלנו וזרם התודעה הם בשליטת האדם, אבל הרבה לפניהם היה את בעל התניא שהסביר לנו איך מייצרים רגשות ואיך בונים את זה נכון, בצורה של עבודה ולא סתם מתוך משהו ספונטני. כשאני לומד את הפרק הזה אני ממש מצטמרר ומזכיר לעצמי במה צריך להשקיע ומה הדברים החשובים באמת בחיים״.

לחיים לחיים!

״לחיים״.  

שתפו

גלילה למעלה