אורי שכטר

אל תשליכני לעת זקנה

בדיוק נכנסה אמא של הבחור הצעיר לחדר. צחקתי ואמרתי להם שאני סמח”ט המילואים של חטיבת הנח”ל. האמא של הבחור התלהבה וצילמה אותנו ביחד.

01
לפני כמה שנים יצא מחקר שסבא וסבתא שנמצאים בקשר עם הנכדים שלהם חיים בין שלוש לחמש שנים יותר מסבא וסבתא שלא בקשר עם הנכדים שלהם.
לקחתי פעם את סבתא חנה, סבתא של אשתי כנה שהיא כיום בת 99 לאירוע משפחתי ושאלתי אותה, ‘סבתא שמעת על המחקר הזה?’ היא ענתה לי: ‘לא צריך שום מחקרים אני ההוכחה החיה, הנכדים באים אלי, מתקשרים אלי ולפעמים ישנים אצלי זה נותן לי הרבה חיים’.
פעם אחת כשהייתי במילואים בתרגיל גדול מאוד שהתרחש בצפון הארץ, במסגרת התרגיל נכנסתי לקבל פקודה בבסיס מסוים. בכניסה ללשכה של מפקד הבסיס ישבה חיילת, היא הסתכלה עלי במבט כאילו היא מכירה אותי. שאלתי אותה – “הכל בסדר?” והיא השיבה לי בשאלה משלה – “תגיד לי, אתה אולי מרצה בבתי ספר?” עניתי לה שכן. ואז היא שאלה – “גם בתי ספר לא דתיים?” עניתי לה, “כן, דתיים, לא דתיים , חרדים אני מרצה לכולם”. ואז היא אמרה – “רצית להגיד לך ששינית לי את החיים” אמרתי לה – “אני לא מבין?” והיא המשיכה ואמרה: “הייתי בהרצאה שלך כשהייתי בכיתה ט’. בהרצאה שלך אמרת ששבת לא נכנסת אם לא אמרנו שבת שלום לסבא וסבתא ומאז לא פספסתי שבת אחת, אפילו כשהייתי בטיול גיוס עם החבר’ה בחו”ל הקפדתי להתקשר לסבא ולסבתא, לדבר איתם לפני שבת ולהגיד להם שבת שלום, גם בטירונות וגם בכל הצבא לא פיספסתי אפילו שבת אחת”. נפרדתי מאותה חיילת בשמחה וחשבתי לעצמי איך יכול להיות שאמירת שבת שלום לסבא וסבתא שינתה לה את החיים.

02
כתוב “אדם לעמל נולד” (איך אבא שלי היה אומר: ‘נחים בסוף’) ואם בעמל היום יומי שלנו נעשה טוב ונגיד טוב, זה לא יגמר בשבת שלום לסבא וסבתא, יתחברו לזה עוד הרבה מעשים טובים. אני בטוח שהחיילת הזאת עושה הרבה דברים טובים בנוסף על השבת שלום לסבא וסבתא. פשוט ההתעוררות הקטנה הזאת יחסית יצרה כדור שלג חיובי שהשפיע על כל חייה.
אני מוכן להוריד את השמיים כדי שהילדים שלי יגידו לסבא וסבתא שבת שלום אבל שני הוריי נפטרו…
יש לנו חבורה מיוחדת שמדי פעם הולכת לשמח חולים בבתי חולים בירושלים. באחד הפעמים הגענו ביום שישי לבית החולים שערי צדק. באחד החדרים שאליהם נכנסנו , בקצה החדר שכב אדם מבוגר קטוע רגל ובחור צעיר עם קעקוע על ידו ניגב את פניו עם מגבונים לחים.
ניגשנו לכיוונם ותוך כדי הנגינה והשירה שאלתי את הבחור הצעיר: “האדם ששוכב פה הוא סבא שלך?” והוא ענה לי שכן.
המשכתי ושאלתי אותו, “מבחינת הגיל ומבנה הגוף שלך, אתה נראה לי לוחם בצה”ל”? ובנוסף שאלתי אותו “אתה נשאר עם סבא שלך בשבת”?
הוא אמר לי שהוא נישאר בשמחה עם סבא שלו בשבת והוא גם סיפר לי שהוא לוחם בסיירת נח”ל.

בדיוק נכנסה אמא של הבחור הצעיר לחדר. צחקתי ואמרתי להם שאני סמח”ט המילואים של חטיבת הנח”ל. האמא של הבחור התלהבה וצילמה אותנו ביחד. פתאום נזכרתי שבשבוע הקרוב יש תרגיל חטיבה באזור הבקעה והיחידה שלו הולכת לעבוד קשה מאוד.
אמרתי לבחור” “יש תרגיל חטיבה השבוע ובשבת שלפני התרגיל אתה עם סבא שלך, אתה ממש מתוק”.
פתאום עברה במוחי הברקה ושאלתי את הבחור “מה אתה אוהב לשתות”? הבחור לא הבין לאן אני חותר אמו מאחורי גבו צעקה “מנגו, הוא מת על משקה מנגו”.
אמרתי לו עוד ניפגש ונפרדנו בברכת שבת שלום.
03
ביום ראשון לאחר שהיחידה שלו בחום של בקעת הירדן הלכה כ-30 ק”מ בעליה עד לאזור הישוב אלון מורה. הגעתי לשם עם ג’יפ וחיפשתי את הבחור , וכשמצאתי אותו הורדתי מהג’יפ את הצידנית עם הקרח ומתוכה הוצאתי לו בקבוק מנגו 1.5 ליטר קר.
הבחור הסתכל עלי כלא מאמין, ואמר “ואוו לא יכולתי לחלום על כזה דבר מרגיש ממש בגן עדן”.
אמרתי לו ‘מגיע לך’.
ואז הוא המשיך ואמר “אבל איזה פה יש לך, הגיע אלי המג”ד ואמר לי היית עם סבא, גם המ”פ אמר לי היית עם סבא וגם לבסוף הגיע מפקד הצוות שלי ואמר לי היית עם סבא, למה סיפרת לכולם?’
אמרתי לו שרצית שיראו איזה חיילים טובים יש להם…

04
ואסיים בשיעור שלימד אותנו ילד בשם גל אוחנה, רק בן 16: בתחילת הגל הראשון של הקורונה, הוא החליט שהוא משנה את חייו – ארז תיק ועבר לגור עם סבא שלו. הנכד גל שלח את המטפלת הביתה ולא נתן לאף אחד להיכנס לבית של סבא שלו יעקב בן ה 89.
סבא יעקב צמחוני אז הנכד גל גם הפך להיות צמחוני , סבא יעקב צריך תספורת אז גל סיפר אותו, האכיל ועזר לסבא יעקב להתקלח .
״אני לא מעכל שהוא וויתר על כל העולם בשביל סבא שלו״, אמר סבא יעקב.
״אני אמשיך כמה שצריך״, אמר גל המתוק.
למרות שבמקור הפסוק ‘אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי על תעזבני’ נכתב כבקשה לבורא עולם, אבל הוא נכתב גם כמסר חשוב לכולנו….

עוד במדור זה

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

בתאריך 16.5.2020 התהפכו חייה של משפחת אקרמן. נדב, צעיר חזק ובריא לפני גיוס, בילה עם חבריו בחוף ים. הוא שיחק במטקות ואז נכנס להתרעננות קצרה במים, קיבל מכה חזקה בים, ופתאום מצא את עצמו צף עם הפנים במים. הוא הובהל לניתוח חירום, ומאז חייו השתנו ללא הכר. אמו סלבי מספרת: "אני עובדת בעצמי בבית חולים במשך קרוב ל-30 שנה. אני מכירה את המבטים של הרופאים, והמבט שלהם אמר שהם לא יודעים אם הילד שלי ישרוד. הוא שרד, אבל נותר משותק מהכתפיים ומטה, ומרותק לכיסא גלגלים". נדב נזכר: "בהתחלה זה היה נשמע כמו גזר דין מוות".
בפעם הראשונה שאקרמן חזר לביתו, אמו קיבלה הודעת אס אם אס ולפיה בית החולים אינו מספק שירותי אמבולנסים. סלבי: "לא הבנתי מאיפה אני אביא אמבולנס, המצוקה הייתה מאוד קשה".
היא יצרה קשר עם עזר מציון. "פתאום, כמו מלאכים, נכנסו אלינו לחדר בבית החולים ושאלו 'מי זה נדב?'. לראות פתאום בתוך הכאוס שאתה נמצא מישהו ידידותי, עם מאור פנים, נתן לי תחושה כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו עוזר לי". הנהג ביקש מנדב ומאימו לבחור שירים שהם אוהבים, ולקח אותם בבטחה לביתם. נדב נזכר "כשנתקלתי בכל העזרה הזו, בנכונות לסייע ולהיות שם בשבילי, הרגשתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולנסות לעשות הכול כדי לחזור ולתפקד. עזר מציון היו שם בשבילנו בכל פעם שהיינו צריכים הסעה לטיפולים ובחזרה. עבורנו הם חבורת מלאכים".
נדב ומשפחתו הם משפחה אחת של נעזרים במערך האמבולנסים של עזר מציון. בראש המערך עומד ישראל טיירי. "לפני זמן מה קיבלתי טלפון שיש נערה בת 16 שמאושפזת בהדסה עין כרם, חולה סופנית אונקולוגית. יש לה משאלת לב להגיע לים. אני עובר על האמבולנסים, ביקשו מעכשיו לעכשיו כאשר האמבולנסים כבר מלאים. מנסה ומנסה ולא מוצא פתרון. חזרתי לאותה אחת שפנתה אליי, עובדת עזר מציון מירושלים. אמרתי לה 'בואי נעשה את זה בצורה מסודרת מחר. עם ליווי רפואי כמו שצריך', כי המצב שלה היה ממש קשה.
"היא אומרת לי 'אם תחכה למחר לא יודעת מה יהיה, המצב לא טוב'. הבנתי מה המצב והפכנו עולמות ומצאנו אמבולנס שהגיע עם המתנדבות והצוות הרפואי. הגיעו עם אמבולנס מקושט, שטיח אדום ובלונים. הגיע נהג ולקח אותה לחוף בראשון, היה איתה ועם המשפחה שעה בחוץ. למחרת בתשע בבוקר התקשרו אליי שהיא נפטרה.

לפעמים מחר זה מאוחר מידי".
טיירי, בן ה-42 ממודיעין עילית, נשוי פלוס שלושה ילדים, חש בשליחות 24/6 למען כל מי שזקוק לסיוע בנסיעות והעברות. האמבולנסים של עזר מציון הפועלים בכל רחבי הארץ מבוקר ועד ערב מספקים סיפורים מרגשים ומרתקים, שמחים וגם עצובים.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל בקשה דחופה בהתראה קצרה, בשעה שהלו"ז של הנהגים כבר מסודר ומלא ונדרשת עבודה על מנת למצוא פתרון. זה מורכב מאוד וגורם לשנות לו"ז של כל הנהגים. זאת עבודה תחת לחץ, דינאמית, ומשתנה לפי הצורך שעולה".
"לפני כמה ימים קיבלנו בקשה לקחת ילדה בת חמש מהדסה עין כרם. היא הבינה שהיא הולכת למות ואמרה שהיא רוצה להגיע לבית שלה במושב, היא רצתה להיפרד מהאחים שלה. היא רצתה להיות שעה, שעה וחצי, לא היה אפשר יותר כי המצב הרפואי לא מאפשר. דאגנו למה שצריך ואחרי שהנהג הגיע איתה הביתה הוא התקשר ואמר שהמשפחה מבקשת עוד שעתיים כי קשה להם להיפרד ממנה. כמובן שלמרות שהיו נסיעות אחרות דאגתי לכך שיישאר שם, למרות שזה יצר לנו בעיה. המשפחה ממש הייתה נפעמת ונרגשת ממה שעשינו למענה".
ההזמנות מתקבלות יום קודם. 23 אמבולנסים עומדים לרשות עזר מציון. משבצים את הנסיעות השונות במדויק ולפי הצורך. העיקר שאמבולנס לא ייסע ריק. חולי אונקולוגיה ודיאליזה, כימותרפיה ומושתלים, כאלה שצריכים לנסוע באלונקה או כאלה שצריכים כיסא גלגלים, אנשים שצריכים להגיע לאשפוז או שזקוקים לליווי רפואי צמוד בכל נסיעה. העיקר לעזור למקסימום אנשים. דתיים, חרדים, חילוניים. אין הבדל.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל כאלה דברים מהרגע להרגע", אומר טיירי, "זה לא עניין של כמה דקות אלא דורש עבודה. למצוא פתרון לא פעם זה דבר מורכב, אבל ברוך השם שאנחנו מצליחים".
וישנם גם ימים בהם מערך האמבולנסים של עזר מציון מתגייס עם עשרות אמבולנסים למטרה מסוימת. כך קורה מידי שנה בל"ג בעומר מירון, כאשר צוות של נהגים מסייע בשינוע אנשים עם מוגבלות בתנועה אל ציון קבר הרשב"י. השנה, שנה אחרי האסון הנורא במירון, ביקשו מאות אנשים לעלות לציון הקדוש במהלך ימי ההילולה. מערך האמבולנסים של העמותה שכלל כ-20 כלי רכב, העלה ילדים, קשישים וחולים עם מוגבלות בתנועה וחולים. "לאורך ימי ההילולה היו לנו לא מעט מקרים מרגשים של אנשים שהיו באסון שנה שעברה" אומר טיירי. "אחד מהם הוא יהודי שהגיע על כיסא גלגלים ובשנה שעברה ניצל בנס מהאסון, והוא התקשה להסתיר את התרגשותו. זו זכות עבורנו לאפשר לכל אחד, למרות הקושי, לעלות להר ולהתפלל".
"אתה הכותל המערבי שלהם"
אב"י חלא בן ה-62 מקרני שומרון הוא אחד מהנהגים של 'עזר מציון'. במהלך השנים חלא מילא שלל תפקידים ציבוריים ביישוב שבו הוא מתגורר לאורך השנים. את האמבולנס של עזר מציון הוא מסיע כבר 20 שנה, מקבל את השיבוצים ויוצא לדרך כבר בשעות הבוקר המוקדמות. הוא יסיים את יום עבודתו בשעות הערב. קשה לתפוס אותו לשיחה, סדר יומו עמוס וגדוש, כשהוא יתפנה הוא ישתף אותנו בחלק מהנסיעות שאותן הוא עושה במסגרת תפקידו.
"אתן לך הצצה ליום עבודה שגרתי. את הבוקר פתחתי אצל חולה ניוון שרירים. אני משתדל לצחוק ולדבר עם כל אחד, להקל מעליהם במה שאפשר. הנסיעה שלאחר מכן הייתה של חולה קטוע רגל. מדובר בחולה דיאליזה עם כיסא גלגלים שצריך להגיע לטיפולים. אנחנו עוזרים לו בנסיעות ומקלים על המשפחה. החולה האחרון היה ילד חולה סרטן שאין לו עוד שלוש עשרה. לקחתי אותו משניידר לבית שלו. ילד ממש נחמד שצוחקים איתו, עלם חמד למרות הטיפולים. בדרך הוא מספר לי 'עוד ארבעה חודשים יש לי בר מצווה. אני מזמין אותך אבל אני לא בטוח שאני אצליח לחיות עד אז'. אימא שלו בכתה במושב מאחור".
יום כזה לדבריו, נותן לו פרופורציות לחיים. ״כל שעה שאתה לוקח חולה אחר ורואה מה המשפחה שלו עוברת 24/7 אתה מקבל פרופורציות. אתה גם הפסיכולוג שלו ולא רק נהג האמבולנס. אתה שואל אותם מה הם מרגישים והם מוציאים הכול, פורקים. אתה הכותל המערבי שלהם, וזה שווה. זו בשבילי תרפיה. חולים לא מעניין אותם אם יש מינוס או אין מינוס בבנק. לבן אדם אין מחיר. גם את הבית והמכונית הוא ימכור בשביל החיים, כשאתה בעבודה הזאת וכל בוקר זה אנשים חולים במצבים קשים אתה אומר לעצמך, החיים שלנו יפים ואנחנו לא יודעים להעריך אותם. זה גורם לעשות חושבים. לכל משפחה אתה נותן תמיכה ומרגיש טוב עם עצמך לא פחות ממה שאתה עושה טוב לחולה עצמו״.
"המקום שלי שאני נמצא בו זה לא פשוט", משתף גם טיירי, "אני הרבה שנים במערכת, 13 שנה פה. זה לא פשוט. אבל העשייה הזאת והסיפוק שאתה מצליח להגשים עוד משאלה ועוד משאלה זה נותן כוח להמשיך. אנשים שבמצב שלהם אתה מגשים להם חלום". טיירי גם מודה כי "עם הזמן גם יש קהות חושים מסוימת. אי אפשר להמשיך הלאה בלי להתנתק טיפה מהסיפורים".
והסיפורים של טיירי זורמים בלי הפסקה. "יש לנו ניצול שואה בשנות התשעים שלא היה בכותל בחיים שלו. לא יודע איך נראה הכותל. הנהג לקח אותו, הגיע לשם וקרא קצת תהילים. חזר מאושר ובכה. במקרה אחר הייתה לנו בקשה לקחת אישה מאוד מבוגרת לפני חצי שנה. במשך שנתיים וחצי היא לא יצאה מהבית בגלל הקורונה. הייתה חתונה של נינה והיא מאוד רצתה לצאת לחתונה. לקחנו אותה מהצפון לעמק חפר לגן אירועים. הנהג נשאר בחתונה במשך שעתיים ולאחר מכן החזיר אותה הביתה. היא הרגישה שקמה לתחייה".
טיירי ממשיך ומספר. על תינוק חולה, על נער שנפצע בתאונת דרכים, על קטוע רגל שהיה צריך הסעה, הסיפורים אין להם סוף והעבודה אף פעם לא נגמרת. עוד חסד ועוד עזרה. כמו שעזר מציון יודעים לתת.
"אנחנו עובדים 24/6 אבל המשפחה מבינה את המקום שלי, שזה החסד שאנחנו עושים והעזרה שאנחנו נותנים. כל הזמן אנחנו גם מקבלים ד"שים ומכתבים מאנשים. מכתבי תודה שמחזקים אותנו. לא חסר".

עזר מציון נקודת אור

עזר מציון נקודת אור

"באשפוז הראשון של רוני בבית החולים היה לה קשה לקחת…
חברים לרפואה

חברים לרפואה

“תוך תקופה קצרה הפכנו להיות הגוף המוביל בישראל בתחום סיוע…