01
במסגרת טיול בר המצווה של בננו נתיב השבוע, פגשנו את אביהו מקיבוץ כפר בלום. שאלנו אותו איך זה מסתדר שהוא לומד כל יום מהשעה 8:30 עד השעה 12:00 תורה בכולל בישיבת ההסדר קריית שמונה.
אביהו סיפר שב-1974 הוא היה מ״פ בגזרת חברון, ושם הוא ראה את מערת המכפלה ואת קברי האבות והאימהות. הוא הבין שהוא לא מכיר כמעט כלום במסורת היהודית. כשחזר לאזור הצפון שאל מי יכול לתת לו תשובות, והפנו אותו לרב צפניה דרורי שהיה ראש ישיבת ההסדר. כך במשך עשרות שנים הייתה לו חברותה עם הרב דרורי בכל מוצ״ש. בשנים האחרונות הוא לומד בכולל בוקר בישיבה ואז ממשיך בעבודה הרגילה שלו בקיבוץ.
02
הסיפור שלו הזכיר לי את הדברים שכתבה מדריכה בצופים:
״מאז כיתה ח רובנו יכולים לדקלם בעל פה את ארבעת ערכי הליבה של תנועת הצופים: מעורבות חברתית, רב תרבותיות, דמוקרטיה, ו… נו מה היה האחרון? עד שמישהו נזכר: זהות יהודית!
כך גם בדרך כלל אנו המדריכים במשך השנה לא ממש שמים דגש על הנושא.
יש גם כאלה שטורחים ועושים פעולה לכבוד חגי תשרי, אבל לרוב זה כי יש יותר רעיונות להפעלות: להוציא תפוח מגיגית דבש, תופסת זנבות כי נהיה לראש ולא לזנב, בניית סוכה צופית, משהו משמח כי שמחת תורה, ולבסוף משהו נוגע ללב על סליחות כדי לסיים את הפעולה באווירה מרגשת.
ואז עשינו את שלנו. לא?
באתר הצופים כך מגדירים את ערך הליבה, זהות יהודית: ׳זהות הינה מרכיב אישיות חשוב באדם, כך כתנועת נוער ציונית בישראל נבקש להעמיק את הקשר עם אורח החיים ומושגים בסיסיים בדת היהודית וביניהם: מעגל החיים, סמלים, ארון הספרים היהודי, ערכים, חגים ומועדים׳.
אנחנו הולכים ומאבדים את עצמנו. את הקשר שלנו למשהו גדול יותר. אני יכולה לומר בביטחון מוחלט שכל מי שנכנס לתנועת הצופים למספיק זמן, לא היה אותו אדם שהיה אילולא היה מצטרף לתנועה. בהחלט חושב יותר, מעורב יותר, אפילו טוב יותר. יש שיח על כל כך הרבה דברים, אבל לא על המהות שלנו כאן.
החברה החילונית שאני חיה בה גורמת לי קצת לפחד. לפחד מכך שהכול ייעלם, כי כשזה כבר לא כל כך נורא שעל המוצר לא כתוב ׳כשר לפסח׳, וכשמכינים אוכל לכולם בטיול והבשרי קצת מתערבב עם החלבי אז מעלימים עין, ולאף אחד לא אכפת מה נשתנה, ושומעים בלי הפסקה משפטים כמו ׳הם סבלו במדבר, למה שאני אסבול עכשיו?׳ שהדבר היחיד שעולה כשחושבים על חנוכה זה כמה קלוריות זה יעלה לי ואח״כ בחתונה כשאומרים ׳אם אשכחך ירושלים׳ כאשר שכחנו אותה כבר מזמן. ׳והגדת לבנך׳ – מי יגיד לדור הבא? מה יעיר אותם? מה יעיר אותנו?
זה לא קשור לאמונה בא-לוהים. זה קשור למסורת, לחשיבות של השמירה על המסורת, לחשיבות של השמירה עלינו כאן, בארצנו. זה קשור כי חשוב שנדע למה אנחנו כאן. לפני שנגיד לחניכים.
בואו ניתן להם גם את האפשרות לבדוק למה הם כאן, שידעו לספר לחברים שלהם למה לא אוגנדה,
שידעו לספר לכל החברים בכיתה על שם מי הבית ספר שלהם, על למה דווקא ירושלים.
אז מה אפשר לעשות?
- קודם כול לקרוא בעצמנו ולענות לעצמנו, או לפחות לנסות על השאלות שצצות בנושא.
- לקיים מדי שישי קבלת שבת, כיפית ומותאמת לגיל החניכים, עם הדלקת נרות, ואפילו קידוש עם תירוש וחלה.
- לקחת כהזדמנות את חגי ישראל ומועדיהם ולגעת בנקודות עמוקות ומאתגרות יותר את החניכים – וגם אותנו המדריכים.
- כשמביאים ציטוטים לסיכום לדבר עליהם, להוסיף גם ציטוטים של גדולי היהדות והציונות ומה יש להם לומר על הנושא. ככה שהחניכים יכירו קצת את האנשים.
- לדבר על המסורת היהודית, על למה צריך לשמר אותה אם בכלל.
- החלטתם שצריך לשמר אותה, לחשוב איך אתם עושים את זה.
- להסביר על ארון הספרים היהודי, לבחור דילמות או קטעים מעניינים ומותאמים לגיל החניכים ולדבר עליהם.
- לשים דגש בפעולות גם על ערכי היהדות, ולדבר עם החניכים על מה הם בכלל ערכים אלו.
- כשיוצאים לטיול לא לפספס את הקשר שלנו למקום.
- הכי חשוב: לא לוותר לעצמנו, להתעמק בנושא ולהעביר אותו הלאה לחניכים.
זה רק מה שעלה לי לראש, בטוחה שיש עוד הרבה לאן לקחת את זה, אם תרצו אין זו אגדה! רותם פירסטטר, כיתה י״א, מדריכת ח בשבט איתן הנהגת שרון דרום״.
אבל כתר תורה אינו כן – כל הרוצה ליטול יבוא וייטול… ■
02
אסיים בסיפור נוסף על מישהו שהתחיל מלמטה…לפני כמה שנים העברתי שיחה במכינה קדם צבאית בדרום. אחד מהחניכים ניגש אליי בסוף השיחה ושאל אותי מה הוא צריך לעשות כדי להגיע לקרבי. הסברתי לו, אבל בתוכי חשבתי לעצמי שאין לו שום סיכוי, גם בגלל הרקע המשפחתי המאוד מורכב שממנו הגיע, וגם כי היה נראה קטן וחלש.
לאחר תקופה קיבלתי טלפון מהבחור והוא סיפר לי שהוא התגייס לפני מספר חודשים וביקש להגיע לקרבי. בגלל הרקע המורכב שממנו הגיע, הצבא שלח אותו לארבעה חודשים להיות עובד רס"ר בחיל האוויר, לבדוק האם מבחינה משמעתית הוא מסוגל לשרת כקרבי. בהמשך החזירו אותו לבסיס קליטה ומיון, והעבירו אותו להיות לוחם בחטיבת הנח"ל.
באותו שלב הוא היה צריך את עזרתי בתור סמח"ט הנח"ל במילואים. מכיוון שהוא יוצא רק אחרי הצהריים מהבקו"ם הוא יפספס את הגיבוש לסיירת. אמרתי לו שאשתדל, ושוב בתוכי חשבתי לעצמי: לא ייאמן שהקטן הזה עם החבילה שהוא סוחב איתו התקבל לקרבי, עכשיו הוא עוד רוצה להגיע לסיירת? למרות זאת התקשרתי למפקד בסיס הטירונים של הנח"ל, סיפרתי לו את הסיפור ואמרתי לו שייתן לו סיכוי.
שנה וכמה חודשים לאחר מכן אשתי סיפרה לי שיש חייל בודד חדש ושהוא מתארח אצלנו לארוחת שישי בערב. כשיצאתי מתפילת ערב שבת חיפשתי בעיניי את החייל, ופתאום ראיתי אותו, את החייל מהנח"ל שביקש את עזרתי. מדהים, הוא היה החייל הבודד שהגיע אלינו.
בדרך מבית הכנסת לביתנו שאלתי אותו מה נסגר איתו בסוף? הוא סיפר לי בענווה שקיבלו אותו לסיירת ואף סיים כמצטיין מסלול. שאלתי אותו "הגיבוש לא היה קשה לך"? והוא ענה: "היה ממש קל, כל יום מאז שהייתי ילד קטן התאמנתי קצת בגיבוש, הייתי ראשון בכל התחומים".
כיום הבן אדם נשוי ויש לו שני ילדים, הוא לומד הנדסה בהצלחה, וכל זה למרות שהתחיל מלמטה.■
