כשנכנסתי לראשונה לשיעור של ראש ישיבת ׳עטרת ישראל׳ וחבר ׳מועצת גדולי התורה׳ הרב ברוך מרדכי אזרחי, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, הופתעתי מאד מהאירוע המוזר. הייתי נער כבן 15-16, וטרם ראיתי ״שיעור כללי״ ישיבתי. ראש הישיבה מתחיל לדבר, מקשה איזו קושיא ברמב״ם, ומיד מתחיל מבול של שאלות, קושיות, התקפות, ראיות. ההוא מקשה מרמב״ם אחר, וההוא מביא ראיה מתוספות במסכת פלונית. ראש הישיבה מסביר, ״מתגונן״, ומיד מישהו רץ לאוצר הספרים ומציג איזו שורה ברשב״א, שממנה הוא מנסה להוכיח ש… שוק, צעקות, ויכוחים עד לב השמים.
חשבתי בלבי: ׳איפה הכבוד שלכם לראש הישיבה? איך בחור שהגיע לישיבה לפני שנה מתווכח עם ראש ישיבה ששוחה בים התלמוד עשרות שנים?׳ זה היה עבורי שיעור של איך נראה בית מדרש. הבנתי שראשי הישיבות רוצים בכך. מטרתם היא לבנות את התלמידים, והם רוצים לחדד גם את היושר האינטלקטואלי. כשעוסקים בבירור דברי התורה, אין גדול וקטן, אין משוא פנים, יש רק חתירה לאמת.
בלילות שישי היה לי חברותא ב״מנחת חינוך״ עם אחד מתלמידיו, בחור מבוגר וחריף, שם בישיבתו בשכונת בית וגן. היה צפוף, ובחורים היו יושבים גם על הכסא של ראש הישיבה. התפלאתי, אמרו לי שהוא לא מקפיד. אבל נדמה לי שגם זה חלק מהחינוך הנ״ל. אני זוכר שהיתה לבחורים אפילו איזושהי ציניות כלפי כמה הנהגות שלו. לאדם מבחוץ זה היה נראה מוזר, שפה פנימית, אבל הם הכירו אותה, הבינו את המוזיקה ואת הדקויות שלה, והם גם לא פחדו מהביטויים החריפים שלו כלפיהם. הוא אהב אותם והיה גאה בהם גם כשהיה נוזף בהם על איזו סברא לא ישרה שמישהו אמר.
אגב, ישיבת ׳עטרת ישראל׳ היא מעין ישיבת בת של ׳ישיבת חברון׳. בבנין הישיבה, בקומה השניה, התגורר חמיו של ראש הישיבה, הרב מאיר חדש, שהיה המשגיח של הישיבה וגם של ישיבת חברון. הוא היה תלמיד של ״הסבא מסלבודקה״ ומגדולי בעלי המוסר בשיטה זו. ראיתי בחורים נכנסים לביתו באופן חופשי, מכבדים את עצמם בכוס תה, עוגיות וכדומה. גם זה היה נראה לי מוזר, וגם על זה אמרו לי שהוא אינו מקפיד, שהמשגיח רוצה שבחורי הישיבה ירגישו בבית.
ראש הישיבה התגורר בבנין הסמוך לישיבה. פעם נכנסתי לביתו להתייעץ איתו. היתה שעת לילה מאוחרת, לא ״שעות משרד״ ולא ״שעות עבודה״. הוא היה שקוע בלימוד בספריו. אני זוכר מבט חודר מאד שלו, ריכוז גבוה במיוחד, תמיד מכוון מטרה. סיפרתי לו שאני לומד ב״נתיב מאיר״, ואז הוא אמר לי: ׳אתם ב׳נתיב-מאיר׳ לא יודעים מיהו ראש הישיבה שלכם, לא יודעים להעריך את גדלותו. האם אתה יודע שהוא היה מהעילויים של ישיבת מיר? ושם היו כולם אריות. כבר בגיל צעיר בליטא הלמדנית היה הרב אריה בינה נחשב ללמדן עצום. הוא פרסם מחידושי תורתו בכתב העת ״כנסת ישראל״. זה היה כתב העת החשוב בין למדני ליטא וגדוליה, ולא כל צורב זכה לפרסם שם׳. התייעצתי איתו על תוכניותי, והוא אמר לי בערך כך: ״אני יכול לתת לך עצה לפי דעתי, לפי האמת שאני מאמין בה, אבל אני חי בעולם שונה משלך, השקפת עולמי שונה משלך. דמיין את הצבע הכי שחור שתוכל? אני ׳שחור׳ ממנו. אבל רבותי לימדוני להיות כנה, ואני צריך להשיב לך לפי השקפת עולמך, לפי רצונות השואל ולא לפי אמונותי״. וכך הוא המשיך ופירט את דעתו לגבי הצלחת התכניות שלי, והעריך את עתידן. (התווכחתי קצת, בדיעבד הוא די צדק…). היושר הזה הרשים אותי מאד, היכולת לתת עצה במבט על, לחלק במודעות אובייקטיבית בין דרכים שונות. בהמשך הוא תיאר לי את חייו ואמונתו. אין לו דבר חוץ מהתורה, הוא אמר, אין לו בחייו שום מורכבות, אלא רק עבודת ה׳, ביצוע פקודותיו, אם קלות או קשות לביצוע, בלי להתחשב בזמנים המשתנים ובפופולריות של הדרך. אני זוכר את המשפט הממחיש שהוא אמר לי: ״אני קוזאק של הקב״ה!״ [במובן של הנאמנות הפטריוטית והצייתנות המוחלטת לפקודת המנהיג].
אספר על דבר תורה אופייני שלו, שאני זוכר שהוא אמר פעם בקידוש של שבת בבוקר. [אגב, קידוש הלכתי מינימלי, בנוסח ליטא, שכלל רק את ״על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו, ברוך…בורא פרי הגפן״]. הוא הביא את דברי הרמב״ם בהלכות אישות (ט״ו, ג׳): ״מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, ושוגה בה, כבן עזאי, ודבק בה כל ימיו, ולא נשא אשה – אין בידו עון.״ וכאן שאל רב״מ: ׳האם בן עזאי הסתפק בדרגה הרוחנית הדלה של ״אין בידו עוון״? הרי אין כאן ערך גבוה, הוא רק נפטר מן המצוה, ואיך יתכן שתנא כבן עזאי יסתפק בזה?׳ ותשובתו היתה: ׳הוא כבר לא היה מסוגל אחרת. הוא היה מאוהב בתורה לגמרי, זה לא היה מבחירה׳. דומני שדבריו נאמרו במידה רבה של הזדהות עם המוחלטות של אהבת התורה. זו היתה התכונה הבולטת שלו.
והאהבה הזאת גלשה היטב לתלמידיו. אהבת העיון, ללא עצלות המחשבה. אני זוכר שנכנסתי פעם לבית אחד האברכים, מתלמידיו המובהקים, אולי הוא היה ר״מ שם בישיבה, ומצאתיו טרוד מאד, שקוע לגמרי בלימוד קטע של כמה מילים בודדות בביאור הגר״א. לפניו היה מונח קובץ של כעשרה דפים שהוא כבר כתב בכתב ידו עד לאותו הרגע, בניסיון להבין למה התכוון הגר״א וכיצד הבין את הסוגיא. הוא אמר לי שהוא עדיין לא מצליח להבין את דברי הגר״א לעומקם, אבל הוא חושב שהוא מתחיל לראות את הכיוון…
הבחור ההוא שלמדתי איתו, מתלמידי רב״מ, היה שכן של הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר-עציון, ובאותו יושר אינטלקטואלי של רבו הוא אמר לי פעם: לפעמים אני נמצא בבית בשבת, יש לי קושיא, מחשבות על הסוגיא, ואני נכנס לדבר בלימוד עם הרב ליכטנשטיין. דרכינו שונות, אבל השיח איתו הוא תענוג צרוף. הוא למדן ענק, מונח בכל הסוגיות, ותשובותיו מעוררות בי התפעלות רבה.
בלילות שישי היה רב״מ מוסר ״חבורה״ בישיבת כפר חסידים. סיפרו לי בחורי ישיבת כפר חסידים שהלימוד היה מעורר, סוער, מאתגר, חי, וגם בשעת לילה מאוחרת אף אחד לא נרדם. זה היה הדובדבן של ה״משמר״.
אני זוכר שהיו מדפיסים חוברות עם קושיות שלו, קושיות למדניות שדורשות מענה של היגיון ולא של ידע. האתגר היה מאהיב את התורה על בני הישיבות, לקפוץ למים בלי הקדמות, ולהתחיל לשחות. ■
