01
אפשר להבחין בכמה שלבים פסיכולוגיים שעברו על החברה הישראלית במלחמת חרבות ברזל: בשלב ראשון היה זה ההלם והפחד הקיומי שמא מדינת ישראל עומדת להישמד; השלב השני היה ההתאוששות והגיוס המופלא של (כמעט) כל העם למערכה; השלב השלישי הוא הלחימה ההרואית ותחושת הניצחון; והשלב הרביעי, בו אנו נמצאים כעת, הוא תחושת הדשדוש, עסקאות מפוקפקות וציוצי החולשה להפסיק את הלחימה.
02
ישנן כמה סיבות לכך שהגענו לשלב הרביעי: התארכות אובייקטיבית של לחימה באזור מורכב; לחצים בינלאומיים שחלקם לא בשליטתנו; וכמובן המחלישים המקצועיים מבית, שלאחר התפכחות קלה, חזרו לקוצר ראותם, לשנאתם ולמחאתם.
03
בפרשת זכור, אותה נקרא בשבת הקרובה, נלמד על מצוות מחיית עמלק. המאפיין המרכזי של מצוות מחיית עמלק הוא הטוטאליות שלה. רבי דוד אבודרהם, פרשן מהמאה ה14, ניסח זאת כך: "תמחה את זכר עמלק – אפילו מעל העצים ומתחת לאבנים". התורה הכירה את נפש האדם ואת נטייתו לחלקיות. גם לאחר שמתברר שהמלחמה היא קיומית מול רשע טוטאלי ישנה שחיקה ובריחה לדמיונות שניתן להסתפק במחייה חלקית.
04
ב"ה שהמציאות חזקה יותר מכל החולשות והדמיונות. במציאות בה אנחנו נתונים אי אפשר לברוח ממחייה מוחלטת – מעל העצים ומתחת לאבנים – של החמאס, ואי אפשר לברוח ממלחמה מתמשכת שתניב בסופה ניצחון; כדאי רק לצמצם נזקים בדרך. עכשיו זהו הזמן להצטרף לארגונים ולעצרות שמבינים שיש כאן רק אופציה אחת: "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", או בשפה מודרנית יותר: זה או אנחנו או הם!
05
פרשת תצווה עוסקת בבגדי הכהן הגדול שאחד מהם הוא המעיל. כליל תכלת. גם נביא כדוגמת שמואל לבש "מעיל קטׂן שעשתה לו אמו" וסימן ההיכר שלו היה "איש זקן והוא עוטה מעיל". מעיל הוא סוג של גלימה, בגד שעוטף את כל הגוף , מלמעלה ועד למטה ומשדר חיבור של כל איברי הגוף הפרטיים תחת מעטה אחד (ולכן באופן תת הכרתי התקבל ברוב תרבויות העולם שמלכים ושליטים עוטים גלימה).
06
מעילו של הכהן הגדול היה כליל תכלת, צבע שמיימי ש"דומה לים, שדומה לרקיע ודומה לכיסא הכבוד". תפקידו של מעיל התכלת היה להיות "מעיל רוח" שמחבר את כל חיינו לתכלית אחת, לשם שמים.
07
זוהי העמדה הנפשית שנדרשת כעת בזמן מלחמה: ברגעי הקושי הפרטיים; בימים ובלילות המתארכים; בעיסוק האינטנסיבי בפרטי המלחמה – לזכור כל הזמן את התכלית; את המטרה עבורה אנו נלחמים – לשם שמים! ■
