הבכור והנבחר לא תמיד הולכים שלובים כאחד במקרא, ופעמים רבות ההיפך הוא הנכון, רבים המקרים בהם דווקא הצעיר הוא שנבחר להיות הבן הממשיך בעוד הבכור נדחה, כך היה אצל אדם הראשון למרות שקין היה הבכור ודוקא הנבחר היה הבל, כמו שכתב ריה״ל בספרו הכוזרי [מ״א צה] ״והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים, אך מכולם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל, כי רק זה היה דומה לו, ומשהרגו קין אחיו מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו, ניתן לאדם שת תחת הבל, ושת דומה לאדם לכן נעשה לסגולת האדם וגרעינו, ואילו שאר הבנים לא היו כי אם קליפות״. וכך לפי ריה״ל נמשך הדבר מאדם הראשון עד האבות אברהם ויצחק, כשאצל אברהם דוקא יצחק הצעיר הוא הממשיך, ואצל יצחק, הבן הנבחר הוא דווקא יעקב הצעיר. ורק בני יעקב נבחרו כולם, כמו שכתב שם: ״אולם בני יעקב היו כולם סגולה, וכולם יחד ראויים לענין האלוקי לנחלה, ומאותה שעה העניין האלוקי, שעד הנה לא חל כי אם על יחידים, התחיל לשכון בקרב קיבוץ״.
אלא שגם בבני יעקב, אעפ״י שכולם נבחרו שישכון בהם העניין האלוקי, גם בהם אין הבכורה והבחירה באים כאחד. ״בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כטרטורה, וכתר־כהונה, וכתר־מלכות״ [רמב״ם הל׳ תלמוד תורה פ״ג ה״א]. וראובן שהיה בכור בניו של יעקב לא זכה באף אחד משלושת הכתרים הללו, כתר־מלכות זכה בו שבט יהודה, כתר־כהונה זכה בו שבט לוי, ואפילו כתר־תורה, שמונח ועומד לכל אחד מישראל, אין אנו מוצאים אותו בשבט ראובן כמו שהוא נמצא בשבטים אחרים כמו בשבט לוי ככתוב: ״יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״, או בשבט יששכר שעליו נאמר: ״ויששכר באהליך״, עד שאמרו על שני השבטים הללו בגמרא [יומא כו א]: ״לא נמצא תלמיד חכם מורה הוראה אלא או משבט לוי או משבט יששכר״. וכן אנו מוצאים במדרש [ב״ר צח ד] על הכתוב: ״׳ראובן בכורי אתה . . . יתר שאת ויתר עז׳ – הבכורה היתה שלך, והכהונה היתה שלך והמלכות היתה שלך – ועכשיו שחטאת ניתנה הבכורה ליוסף, והכהונה ללוי, והמלכות ליהודה״.
העדפת הצעיר על הבכור מוצאים אנו גם אצל יוסף, משני הבנים שנולדו לו ליוסף במצרים הבכור היה מנשה והצעיר אפרים, אך גם כאן לא הבכור הוא שנבחר אלא דווקא הצעיר. מנשה שהיה הגדול באחים היה יד ימינו של יוסף כמו שמובא במדרש [פסיקתא רבתי ג צג]: ״אפרים היה ממעט את עצמו, אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו לעסקיו״. מנשה הוא שהיה המליץ בין יוסף ואחיו [ב״ר צא ח], מנשה הוא שהכניס את שמעון לבית האסורים. מכל זה אנו רואים שמנשה היה איש ביצוע ועוזרו האישי של יוסף, ומפני זה ראה בו יוסף את ממשיכו. ואך טבעי היה כשהביא יוסף את שני בניו ליעקב הוא העמיד את מנשה לימין יעקב ואת אפרים לשמאלו, כדי שמנשה יקבל את ברכת הימין שהיא העיקרית. אך כאן נכונה ליוסף הפתעה, אביו יעקב משכל את ידיו ומניח את ימינו דווקא על ראש אפרים ולא על מנשה – מה גרם ליעקב להעדיף את אפרים על מנשה?
אולי סוד הדבר מצוי בשמותם של השנים – מנשה בשמו מייצג את תקופת הייאוש של יוסף: ״ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי״. ועל כן גם אם היה מנשה בכישרונו ובתכונתו איש־מעשה, אין זה מספיק כדי למלא תפקיד מנהיגותי המיועד למשיח-בן-יוסף, שתפקידו להכשיר את הדרך למשיח-בן-דוד, המנהיג מבית יוסף צריך לפעול ולהתמודד עם תקופות קשות ומתסכלות, וכדי לעמוד בכך צריך האיש להיות אופטימי ולא איש שבא לעולם באווירה של ייאוש. מה שאין כן אפרים אשר בשמו הוא מייצג את תקופת התקווה ככתוב: ״ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוקים בארץ עניי״, שבהולדתו התגבר יוסף על ייאושו הקודם והחל לראות את האור שבקצה המנהרה, ואת הבן הזה, שנולד באווירה של תקוה, ראה יעקב כראוי להיות הנבחר להמשיך את דרכו של יוסף. ■
