איפה הכל התחיל?
ארנון סגל נולד לפני 38 שנים ביישוב עפרה. הוא למד בישיבה התיכונית 'מקור חיים' שבכפר עציון ובישיבת ההסדר בעתניאל, ולאחריה בישיבת תקוע. לפני 15 שנים נשא לאישה את מעיין, ונולדו להם שבעה ילדים. הם מתגוררים בעיר דוד, דקות הליכה משער המוגרבים, המוביל להר הבית, וכולם ללא יוצא מן הכלל מודעים היטב למאבק האישי והעיקש שארנון עורך כל השנים.
"בתור אחד שגדל ביישוב עפרה, שהוא אולי היישוב שהכי מזוהה עם עניין הר הבית, היה מצופה ממני שאדע מעט על העניין הזה, אבל לא", הוא חוזר לימי נעוריו. "אני הבן של חגי סגל, שכתב על הר הבית בספרו, הייתי שכן של יהודה עציון, שמקדיש את כל חייו לנושא הר הבית, ועד היום יש קבוצה קבועה של תושבים מהיישוב שעולים להר הבית. ולמרות כל זאת לא התעניינתי בנושא עד לנישואיי, כשעזבתי את בית הוריי בעפרה ועברתי לירושלים.
"כשהתחלתי לעסוק בהר הבית חשבתי שמשהו לא מסתדר אצלי: מצד אחד אני מתפלל שלוש פעמים ביום על בית המקדש, ומצד שני לא ידעתי כילד על הר הבית ואיפה עמד המקדש בהר הבית. לפני שש שנים הגיע אליי לפגישה שלמה בן צבי, אז בעליו של 'מקור ראשון', והציע לי לכתוב בעיתון דף חדשותי שלם שכל עיסוקו הוא הר הבית. לא ידעתי איך לאכול את ההצעה המרשימה הזאת.
"בלב חשבתי: מה כבר אני יכול לחדש בכל שבוע על נושא הר הבית? אבל מובן שהנחתי לספקות ולתהיות והסכמתי להצעה. בכל זאת מדובר בהתקדמות מרשימה. מאז בכל שבוע כבר שש שנים אני כותב בעיתון דף שלם שכל כולו הר הבית".
ארנון מספר שבעת כניסתו לעולם התקשורת נתן לו אחיו עמית טיפ חשוב. "עמית, שהוא בכיר ממני בתקשורת, אמר לי שאם אני רוצה להצליח במה שאני עושה, בכל חודש אני צריך לעשות פרובוקציה עיתונאית". כך אמר לו אחיו בימים ההם, "ואני משתדל ליישם", הוא אומר חצי בצחוק.
תוכל להצביע על השינוי שאירע בשנים האחרונות?
"קשר השתיקה הופר. הר הבית היה בלבבות הרבה שנים, והייתה ברית לא קדושה שנועדה להוציא את ההר מהלבבות. פתאום כולם שמו לב שאין שום מקום בהלכה שכתוב בו שאסור להיכנס להר הבית, אלא רק כתוב איך להיכנס ולאן.
"גם הרשתות החברתיות לא היו דומיננטיות עד לפני ארבע–חמש שנים, וגם לא נפוץ המרד הימני באליטות השמאל הישנות. הר הבית בעיניי הוא נושא שממצה את כל השבר שבין האליטות הישנות לאליטות החדשות, בין ההנהגה הוותיקה של המדינה להנהגה החדשה".
למה דווקא הר הבית?
"הר הבית הוא התסביך היהודי הקלסי. כולנו יודעים שגם בתש"ח וגם בתשכ"ז לא רצו לשחרר את הר הבית; הממשלה שלנו פחדה שפתאום תהיה לנו מדינה דתית, מדינה מאמינה, והמנהיגים שלנו חששו
