"קבל עצה חינם ממני", אמר לי דרשן ותיק "על בדיחה טובה מותר לך לחזור רק אחרי שנה. על סיפור טוב", הוא הוסיף, "אתה יכול לחזור רק אחרי שיחלפו שנתיים. ועל דבר תורה", הוא המשיך כממתיק סוד, "אתה יכול לחזור פעמיים באותה דרשה…"
אפשר להתווכח על הנ"ל, אבל העיקרון שהוא שאנשים אוהבים חידושים ושונאים חזרות. אתם הרי מכירים את זה: בדיוק סיימת שמונה עשרה בבוקר ראש חודש ואז אתה מגלה שלא אמרת יעלה ויבוא. זו הרגשה די מסתכלת לחזור שוב על כל התפילה (שלא לדבר על החשש, שבסיום הפעם השניה תגלה ששוב שכחת יעלה ויבוא…).
הורים מכירים את זה מכיוון אחר: "למה אני צריכה לחזור אלף פעמים על כל דבר בבית הזה?"
בקיצור, חזרות לא עושות לנו טוב. אנחנו מחפשים חידוש וגיוון.
‡Ê Ó‰ ‰·È‡Â ‰˘È‡ÈÌ?
אלא שבאופן מפתיע התורה נוהגת הפוך. בספר השיאים של התורה פרשת נשא זוכה לתואר: אלופת העולם באריכות, עם לא פחות מ-176 פסוקים. הסיבה: החזרה המייגעת על 'קורבנות הנשיאים'. לא פחות משתים עשרה פעמים חוזרת התורה על מה הביא כל נשיא, למרות שכולם הביאו את אותו הדבר בדיוק: "קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת… מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף… כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת… פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה" וכו'. למה? הרי בתורה כל מילה מוקפדת ומדויקת? למה כאן התורה 'מפציצה' ומפזרת מילים בלי חשבון?
˘‡Ï˙ ‰ÁÈÈÌ
השאלה הזאת היא לא רק שאלה פרשנית. זו שאלה קיומית. כי גם בחיים שלנו יש המון חזרות. אדם קם בבוקר ורואה לנגד עיניו את אותה אישה, הוא מכין את אותם סנדוויצ'ים לאותם ילדים, נכנס לאותה מכונית ונוסע לאותו מקום עבודה כדי לעשות בדרך כלל דברים די דומים למה שעשה אתמול ושיעשה מחר.
בעולם הדתי אפקט החזרה בולט עוד יותר. אותם טקסטים של תפילות חוזרים שוב ושוב, אותה פרשה שקראנו לפני שנה, אותם טקסים ואותם חגים.
איך מתמודדים עם זה? מה עושים כדי לא להתייבש וכדי שהקיום לא יהפוך להיות משהו טכני ומשעמם?
‚Ì È˘Ô Ê‰ Ë·
התשובה הראשונה היא: ככה. כך בנוי העולם שברא אלוקים. בחיים יש מעט רגעים של חידוש והפתעה והמון רגעים של חזרה סיזיפית על אותם הדברים. יש אנשים שחיים באובססיה של התחדשות ומתעקשים להחליף כל הזמן סלולרי/מקום לימודים/עבודה/בת זוג. התורה מלמדת אותנו לקבל באהבה את החזרות. לא להיבהל מהשגרה ולהבין שלא דבר חייב להיות מסעיר, מפתיע, דרמטי וחדשני.
תשובה שניה מופיעה במדרש: כן, הנשיאים הקריבו את אותו קורבן אבל הכוונות שלהם היו שונות לגמרי. התורה חוזרת על מה שהביאו כדי לגרות ולעורר אותנו לא להישאר ברובד של השטח אלא לחדור פנימה אל העומק. משימת החיים היא לא להחליף את בן/ת הזוג, אלא לגלות עוד מימדים ועומק בזוגיות שלנו. לא להחליף את התורה אלא לגלות את העומק והאור האינסופי שיש בה. להשתחרר ממחלת ה'זפזפת' ולנסות למצוא את החידושים ברבדים הנסתרים.
χ ωÈÂ˙ Á˜ÈÈÔ
תשובה שלישית אומר רבי שמחה בונים מפשיסחה: התורה חוזרת 12 פעם על מה שהביאו הנשיאים כדי לגלות לנו דבר גדול: אף אחד מהם לא עשה את זה, רק כי קודמו עשה את זה והוא פשוט העתיק ממנו. כל אחד הביא מיוזמתו ובחירתו ובסוף התברר שהם קלעו לאותם דברים.
והמסר אלינו: בעולם בו יש לחץ סביבתי מאוד גדול. כשכל דבר מפורסם מיד ברשתות החברתיות, על האדם לשמור על הייחודיות ועל העצמאות שלו. להיות עם עמוד שידרה. לא להעתיק ולא לחקות. לזכור שיום אחד כשנגיע לשמים לא ישאלו אותנו למה לא היינו אברהם אבינו, אלא למה לא היינו זושא (או דוד, או צביקה, או מיכל או אסתי).
‰·˘Â¯‰ ·ÙÚÌ ‰˘·ÈÚÈ˙
את התשובה האחרונה אומר הרמב"ן: אם התורה איתה אומרת שנשיא שבט ראובן הביא כך וכך, ואז מוסיפה ששאר הנשיאים הביאו אותו דבר, היה בכך פחיתות בכבודם של כל האחרים. התורה רצתה לתת לכל אחד מהם את הכבוד הראוי לו ולכן הקדישה לו את המילים והפסוקים שלו.
מספרים על רבי אריה לוין שפעם הגיע אליו יהודי לבשר לו על חולה שהתרפא. רבי אריה שמח מאד והודה לו מקרב לב. אחרי דקה הגיעה עוד מישהו עם אותו בשורה ורבי אריה התנהג כאילו זה פעם ראשונה שהוא שומע והודה לו בהתלהבות. בהמשך הגיע השלישי והחמישי והשביעי ובכולם התגובה של רבי אריה היתה דומה. בני הבית לא הבינו. מה קרה לאבא? הוא שכח מה קרה לפני דקה? אבל רבי אריה הסביר להם: היהודי שהגיע שביעי, למה הוא טרח? כי הוא רצה לשמח אותי? למה אני צריך לאכזב אותו רק בגלל שיש מישהו שרץ קצת יותר מהר ממנו. אז נתתי לו את ההרגשה כאילו הוא היה הראשון. ■
