ברלה קרומבי

באביתר ייבחן העם

ברלה קרומבי

ברל'ה קרומבי

יועץ אסטרטגי ואיש מדיה

השמאל נוהג לומר שדין בית שנבנה שלא כחוק מעבר לקו הירוק, צריך להיות כמו זה שנבנה שלא כחוק בתוך תחומי הקו הירוק.

באביתר ייבחן העם

ברלה קרומבי

ברל'ה קרומבי

יועץ אסטרטגי ואיש מדיה

השמאל נוהג לומר שדין בית שנבנה שלא כחוק מעבר לקו הירוק, צריך להיות כמו זה שנבנה שלא כחוק בתוך תחומי הקו הירוק.

אחרונים במדור זה

יפה, טובה ומתוקה

יפה, טובה ומתוקה

היי קטנה, יפה שלי, מתוקה, רכה. עוד לא נולדת, ואני כל כך מתרגשת לבואך, מצפה בכיליון עיניים. תקופה ארוכה של ציפייה, והינה את ממש כאן. ואני נרגשת. לא מאמינה לכל הטוב הזה, שזכיתי בך. 
אני מניחה את הידיים על הבטן, יושבת בשקט, מנסה לשמוע אותך. את לבבך הפועם לקראתי. 
מתוך הבפנים העמוק. למצוא בעצמי דופק. לא להסתמך על אחרים. להרגיש אותך.
אני מדמיינת אותך, יפה שלי, מתוקה, עדינה. בטח תגיחי בסערה כמו כל האחרות, אבל אני יודעת שאת מיוחדת. יש לי הרגשה פנימית חזקה שאת כבר ממש בשלה להגיע אלינו. יש לי תפילה על היופי והטוהר, על הבריאות והשלווה. אנחנו כבר יודעים שכל השאר זה בונוס. יש לי תקווה שנגדל ביחד מתוך שמחה, מתוך חוויות נעימות, מתוך עשייה ברוכה.

יש לי רצון שאהיה לך ראויה. רצון גדול שלא לאכזב אותך. שלא להתאכזב מעצמי. שלא להתאכזב ממך, חלילה, יפתי הקטנה.
אני מתרגשת ממש לדבר עלייך בלשון הווה. סוף-סוף זה קורה. אחרי המתנה ארוכה ומורטת עצבים תגיעי אלינו כמו מתנה משמיים. ואת אכן מתנה משמיים. לא בחרנו אותך ולא בחרנו בך, ובכל זאת את מגיעה, את בחרת בנו. כנראה ככה זה צריך להיות. חיבור אמיתי שכזה, עמוק.
ואני מבטיחה לך, אעשה הכול כדי שתהיי שמחה, כדי שנהיה שמחים. כדי שנישאר יחד. הניסיון מוכיח שלא יהיה פשוט ולא יהיה קל. ובכל זאת אני כל כך רוצה כבר להביט בך ולחייך ולומר: טובה שלי, כמה טוב שבאת! תרגישי את הלב שלי פועם אלייך!
כמה טוב הבאת איתך משם, מהאוצרות הגנוזים. מהעולמות הטובים הנסתרים לנו. כמה ברכה את מפזרת עלינו בטובך.
עכשיו שאת כאן נוכל למשש את תווי פנייך, להרגיש ממש את כל מה שחיכינו לו מתממש, מתגבש ומתאסף בין אצבעותינו. נוכל לשאוף אותך עמוק-עמוק ללב. להסניף את ריחך הטוב ולראות בעיניים את תפילותינו מתגשמות. ונרגיש את הטוב והמתיקות לא רק בתפילות. נרגיש גם בגוף. בחיבוק חם, ארוך, צמוד, מגונן ועוטף.
רציתי שתדעי, יפתי, קטנתי. התארגנו פה לבואך המון זמן. עברה עלינו תקופת קינון רצינית. ניקינו את כל הדרוש ניקוי, קנינו הכול חדש. כיבסנו הכול. גם את מה שכבר היה נקי. הכנו לך את כל הדרוש לך לגדול. הכנו לנו את כל הדרוש לנו לגדול איתך. אין אחד בעולם שלא יודע שאנחנו מחכים לך, יפה שלי, מתוקה, טהורה ואהובה.
שנה שלי חדשה. הינה את כאן. ואני איתך. מחבקת, מתפללת. מודה ומבקשת. עלייך, עלינו.
כמו השנה החולפת גם אני לקראת סיום, סוגרת את השער מעל הבמה הזאת ופותחת שערים חדשים, גדולים יותר בעז"ה.
תודה על שקראתם, הגבתם, אהבתם ושיתפתם.

המלך בשדה

המלך בשדה

זה כבר תקופה שהמלך בשדה, וקשה לי לשמוע ולראות אותו. ביקורו טובע בתוך ים הפגנות של בעד ונגד ורוצים או לא רוצים לחיות. 
אני מכוסה שכבות ונוסף על הכול חייבת לעטות מסכות, והוא לבד, או בודד. ואני מנסה לגשת, לסלק את ההמון, לנקות את האבק, לפרוס שטיח אדום, להוציא את המקהלה, שינגנו בחצוצרות. 
אם לא די בזאת, אני מנסה לפנות את שביל הגישה, לשפר בעצמי את הגישה. שלי. המלך. שלי. בשדה. פה, ממש לידי. ואני איפה אני?? לאן הלכתי או נעלמתי או שמא, בזהירות, מבינה שהתעלמתי?! וכי איך אפשר שלא לקבל פניו של מלך?!

הרי כל עובד זוטר יודע כי לקראת ביקורו של המנכ"ל עליו להתייגע. לקרצף ולנקות, למסגר ולתלות, תעודות והצלחות, להכין רשימות. להתנסח היטב היטב, איפה היינו כל הימים, מה הצבנו לעצמנו ליעדים, על מה אנחנו עמלים ומה מדיד שינה מעינינו, ובעוד כך וכך שנים היכן נראה את עצמנו?
המלך בשדה, ואני חנוקה במזגן. לא מצליחה לצאת מעצמי, לא מצליחה לפתוח השער. הלב שלי פתוח. אך המלך… כה רחוקה אני ממנו ויודעת כי אם רק אקרא, כה קרובים נהיה.
אך מה זה עוצר בי, דוחה בי כל קרבה? היצר הטוב מובס לטובת היצר הרע, או שבדרישת הקרבה למלך אין מקום למשחקי כוחות, ואני נשארת לבד, זרוקה בחושך, טובעת במחשבות, תובעת את המחשבות להתעוררות, לתפילה, לתשובה, לצדקה.
לאן כל המילים של קבלת הפנים נעלמו לי? היכן כותב הנאומים מתחבא לי? אין שטיח ולא תעודות, אין מקהלה מזמרת ולא ניגוני חצוצרות.
נדמה לי כי בכל שנה מחדש זמן אלול מופיע בי אחרת. נדמה לי כי ככל שאני מתבגרת אני קצת יותר חוזרת. חוזרת לעצמי, חוזרת לשדה, חוזרת אל המלך בטבעיות, כמצב תחילי, לא מעלימה עיני, רק מבינה שזה בפנים, בי, בשגרת יומי.
לא עולה על עקבים ולא ממסגרת יעדים, לא מצהירה הצהרות ולא שולפת תעודות. המלך בשדה, ואני בדרכי. מודה. על הטוב והמיטיב, על הדין והאמת, מבקשת חסד ורחמים. מבינה יותר מושגים של תהליך, קרבה וקשר. מצליחה יותר לראות בי טוב.
בשבוע הבא נמליך אותך עלינו שוב, מלכנו, מן השדה, מן העיר, מן הצריף ומארמונות הזהב. מכל הלבבות יימשך חוט של חסד בעוצמה גדולה, ברחמים ובחסד: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". ואז, או אז, נתפנה לבקש על עצמנו שנה טובה ומתוקה.

אלול בא

אלול בא

אני מנסה להיזכר בתקופה הזאת אשתקד: כמה ציפיות, כמה חלומות, כמה סיפוק בהביטי אחור לשנה החולפת.
ואני מתבוננת בעצמי עכשיו: כמה לא נודע, מעט מאוד שגרה, כמה השתאות בהביטי אחור. איך נשאבה לה חצי שנה לתוך ואקום כאילו נכנסנו למכונה שהקפיאה את הזמן ועצרה את העולם מלכת.
רק השמש והירח ממשיכים להם בעוצמתם מיום ליום. באדיקות. פעמים של חמסין, פעמים של גילויים וליקויים ופעמים של מטאורים נשפכים.
וכל השאר חדל מלכת. והחלומות אין להם מקום בימים האלו כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ואני מוצאת את עצמי עם חלום אחד לא אופנתי בכלל, חלום של שגרה.

יש ימים שבהם אני ממש כמו משתגעת. רוצה ללכת לעבודה, להתלבש, לצאת לפקקים, להגיע למשרד, לעבוד, להזיע, לקטר ולחזור הביתה בלחץ של זמן לילדים.
ויש ימים שבהם אני מנסה להתבונן לתוך ההקפאה הזאת ולהבין מה אנחנו עושים פה בעצם. מה ה' רוצה ממני?!
המחשבות נודדות לדור המדבר. ארבעים שנה מחכים לקריאה לקום וללכת. בכל רגע. בכל שנייה. חסד נעורים, לכתך אחריי במדבר. ארבעים שנה במצב המתנה.
ואנחנו בקושי כמה חודשים בתוך הבלגן הזה וכבר צמאים להחלטה, לידיעה מה הלו"ז, כיווני יציאה.
אני חושבת שבמהלך תקופה ארוכה כזאת של אי-סדר יש בימים האלו מסר חזק של "כאן ועכשיו". לחיות את היום כאילו אין מחר. ובאמת, אנחנו לא יודעים מה יביא איתו המחר. הודעת בידוד אחת פשוטה יכולה להקפיא אותנו לשבועיים בחדר.
לחיות את היום מעולם לא קיבל מקום מרכזי כל כך אצלי בחיים. תמיד היה לו"ז. הייתי מתכננת קדימה, חושבת המון-המון צעדים מראש, משריינת, בונה, אוספת, רושמת, מעדכנת. ופתאום יש לי היום. רק היום. לחיות, לנשום, לעבוד, לאהוב, לתכנן. רק היום.
אלול כאן. איזו משמעות יפה ומיוחדת יש לתשובה כשהיא נמדדת בצעדים של יום-יום. רק היום. כמה קל לחזור ככה לעצמי. למצוא את נקודת הטוב שבי.
אני אהיה טובה רק היום. אקפיד על מעשיי ומחשבותיי היום. את ההתמודדויות של מחר נשאיר למחר. היום, הרגע. אני במודעות, אני בהתבוננות על מה שקורה לי, על מה שקורה איתי, על מה שקורה סביבי.
התפילות מדויקות יותר, התשובה מדויקת יותר. נצרכת יותר. חיה יותר מיום ליום. מקבלת משמעות ותוקף. כל חשבון הנפש מדויק יותר כי כל יום נצרב בתודעה, כל יום מורגש בעוצמתו.
קל יותר להחזיק מעמד ככה, בצעדים קטנים. במדבר. רק היום.
אלול כאן. היום.

שקופים

שקופים

אני יושבת על שפת הנחל הצלול, מביטה במים השקופים. מצליחה לזהות דגים קטנים, חסרי צבע, מלאי חיים. 
הם שוחים במהירות, לא עוצרים לרגע. אני מנסה לתפוס במבט דגיגון אחד ולעקוב אחריו. לראות את המסלול שהוא נע בו, לחפש בו היגיון או לפחות לנסות להבין דרכו מה הוא משיג בסיבובים שהוא עושה. לשווא.
אני יושבת על שפת ים סוף, לעיניי משקפת צלילה. נכנסת צעד אחד לתוך הים, מורידה את הראש לתוך המים. מצליחה לראות דגים בכל מיני גדלים, בכל מיני צבעים. מחזה מרהיב. אין לי אפילו עניין לעקוב אחרי אחד מהם כי בכל שנייה נכנסים לי לתוך המבט דגים אחרים, שונים בגודלם, שונים בצבעוניותם. 

 אני יושבת על הספה בסלון. מביטה במסך הטלפון. נחשפת לזעקות אנשים חיים, כמוני. מעבירים את היום-יום בפשטות. מנסים לחזור לים הצלול שהיה להם. נעים במהירות, מלאי צבע, מלאי חיות, מלאי רגש. אני נסחפת איתם יחד, סיפורם הוא סיפורי, סיפורנו, בתקופה האחרונה הזאת.
אני מנסה לעקוב אחרי תנועותיי שלי, מחפשת בהן היגיון או לפחות מנסה להבין מה אפשר להשיג בסיבוב הזה שאנחנו עוברים בו.
נדמה כי שאלות קיומיות מקבלות תוקף חזק יותר בתקופה הזאת. וכי שכחנו כולנו כי המים צלולים. הפכנו לשקופים כל אחד לעצמו, שקופים כל אחד לחברו.
אני רוצה לזוז. כמו שם, בנחל, כמו שם על שפת הים, להזיז את הידיים, לראות את הדגים נעים בעקבות תזוזת המים. כמו מנפנפת ואומרת: אני רואה אתכם. ואתם יפים. כל כך יפים.
אם יש משהו שלמדתי בתקופה הזאת של הקורונה, הוא לשים לב לסביבה. לא לתת לה להיות שקופה בעיניי. לראות כל אחד בטוב שבו, בקושי שלו, לתת מה שאפשר, בלי גבולות ובלי חשבונות.
ההבנה שכולנו שוחים באותם המים מחזקת אותי הפעם. המחשבה שגורל כולנו פה תלוי בכולנו פה מעודדת אותי. הידיעה שמעשה טוב גורר מעשה טוב וראיית הזולת באור יקרות מושכת אחריה אורות של שפע ואהבה מוסיפה לי אור, אהבה, שפע וכוחות לעבור את זה.
וזה כאן, במקום הכי פנימי, כאן אצלי בלב. לא על שפת הנחל, לא על שפת הים, לא מול המסך.
אנחנו יחד בכאב הזה, במרדף הזה אחרי טיפות של שגרה ושלווה. אנחנו ביחד במים האלו.
המחשבות נודדות לימים אחרים שבהם הכול היה שקוף. רצונות, הישגים, אהבות דהויות, קשרים חסרי צבע, חסרי חיים. מרדף אין-סופי, ימים שבהם ניסיתי בעיקר לעקוב אחרי הסיבובים שעשיתי פה, מנסה למצוא היגיון בסיבוב הזה, לאתר דרכו מה חשוב ומה פחות, ממה אני בורחת ולאן אני כוספת.
מבטיחה לעצמי, בעצמי, לחיות חיים מלאי צבע, מלאי חיים.
מבטיחה לעצמי שלא לתת לדברים להיות שקופים למולי.

עושה שוק

עושה שוק

ימי הקיץ מעלים בי זיכרונות ילדות טובים מקניות בשוק. מעין התרפקות נוסטלגית על מציאות שנעלמה וכאילו בימי הקיץ מבקשת לעצמה מעט חיוּת. 

בכל יום שלישי היה מגיע השוק הנודד אלינו ליבנה. אני זוכרת את אימי ואותי צועדות לעברו אוחזות עגלה על שני גלגלים, כזאת ממתכת, של פעם, כבר בשש בבוקר, שלא ייגמרו הפירות והירקות הטובים. מזדרזות כדי להספיק אחר כך להתארגן לבית הספר בזמן. 

זמן איכות אימא-בנות. חוויה. באמת כיף גדול (אימא שלי בטח תגיד שאולי באתי איתה פעמים בודדות, בכל זאת נדרש ממני להשכים קום, אבל זה רק יעמיק את החוויה שנצרבה בי). 

ואני זוכרת שעות אחר צוהריים שבהן סבתא הייתה באה אלינו לקחת את הפירות והירקות הטריים שקנינו בעבורה. ואז שוב היינו יורדות יחד לשוק, הפעם עם סבתא, בקצב אחר, עם מטרות אחרות, נינוחות יותר, לראות אילו מציאות מוכרים השבוע. קראו לזה בשכונה "עושים שוק".

זכורות לי שעות יפות במרפסת. סבתא יושבת על מדף שיש לאורך החלון הגדול הצופה לשכונה, רגליה פשוטות קדימה, גווה נשען על המשקוף, ידיה אוחזות בסורג ופניה פעם אלינו, פעם לחוץ. קריאות שלום לשכנים שעברו למטה. הביקור השבועי קירב בינה לבין השכנות הטובות. 

אני זוכרת שעות שבהן אנחנו יושבים סביב סבתא בלכידות כזאת של יום שלישי אחר הצוהריים, כשכל החנויות סגורות, כי ככה חיו פה פעם. בכל יום שלישי נסגרו כל העסקים באחת בצוהריים, חוץ מהשוק. השוק היה פעיל עד השקיעה. 

ובשקיעה נגמרים לי הזיכרונות מהשוק ומהחוויה. ולמוחרת, בטלפון עם הדודה, יעלו המילים "עשינו אתמול שוק".

היום אני אימא לילדים בעצמי. עדיין יש שוק שמסתובב בקרבת מגוריי יום בשבוע, אך אין לי שום מנהג קבוע, ובטח לא תשמעו ממני ש"עשיתי אתמול שוק".

תמיד בימי הקיץ הארוכים, עת השמש שוקעת באיחור רב, יש בי געגוע לשוק. אני מנסה למלא אותו בביקורים בשוק מחנה יהודה בירושלים, מקום שמצליח לאזן בי געגועים לסבתא, לעגלה על גלגלי מתכת, בשעות שהוא עדיין שוק של פירות, ירקות, תמרים ודגים. 

אני מכניסה יד לארנק, מוודאת לפני הירידה מהרכב שיש לי כסף פרוט. מסתובבת בנחת בין דוכן לדוכן. לא נותנת לצפיפות ולחום להפריע לי לנשום את החוויה הזאת אליי. אוספת שקית ועוד שקית, כוס משקה ופרי לדרך, טעימות חלווה ושקית ממתקים לילדות. 

תמיד בקיץ עולים לי זיכרונות מהשוק. אולי אתחיל לעשות לי שוק קבוע. 

אלומת אור

אלומת אור

המחשבות שלי נודדות אל תקופת הקורונה.

מתחננות – אל תכלאונו. 

בדיוק חזרתי לטעום קצת מהעולם שהיה לנו קודם, בדיוק חזר לי קצת צבע ללחיים. התחלתי להיות עסוקה במיוחד בדברים של שגרה שכבר שכחתי איך היא נראית. הבקרים חזרו להיות עמוסים במינון טוב ודרשו מעט היערכות (בכל בוקר עדיין השקעתי כמה דקות יקרות בחיפוש הסנדלים של הקטנה), שעות אחר הצוהריים הועברו בשנ"ץ מאוחר על הספה בצבירת כוחות לערב, והערבים נמלאו במפגשים חבריים מחיים (רק לספורט עוד לא מצאתי משבצת של שגרה).

ובאחת שכחתי שהיא הייתה פה, הקורונה, והפרידה בינינו לבין כל מה שאנחנו אוהבים ורגילים לעשות. והיה טבעי כל כך אחרי חודשים ארוכים להתכונן למשהו, להיערך אליו בנפש, בגשמיות, ואז לבצע אותו. כל כך קל. כל כך זורם. 

וחשבתי: מה קרה לנו שנתקענו על תוכניות מגירה ודיבורים על "אם יתאפשר", ותמיד יש גם קישור מוכן לצפייה למקרה שהמצב יחמיר. ועוד חשבתי על הזיכרון הזה שלנו שמרבה להישאב להווה, ומעט מאוד יש לו מן העבר. לזכותו ייאמר, כנראה רק ככה נצליח להגיע לעתיד כלשהו.

והיה במחשבות האלו משהו מנחם. כי אם יש לי רק הווה, רק עכשיו, אני יודעת מה לעשות. יודעת איך לשמוח. יודעת לעשות מה שיעשה לי טוב ויקדם אותי. כאן. עכשיו. פשוט. 

נראה לי שהדברים מתחילים להסתבך כשאנחנו מתחילים לשאוף להווה ממושך, וכבר פנינו לעתיד, ורצנו רחוק מדי.

ולכמה רגעים מצאתי לי שלווה. חוף רגוע להניח בו את עצמי. וכאילו הפרעתי למישהו שמעתי קול חד: את חייבת לצאת מאזור הנוחות. 

התגובה הטבעית שלי הייתה: מה?! איזה אזור ואיזו נוחות? הייתה פה קורונה, טרפה את כל התוכניות באמצע, עשתה לנו הפסקה גדולה, ועכשיו מתחילים מחדש. תן דקה להתיישב. עד שהגעתי.

והקול בשלו, טורח לנקר לי בראש, להוציא אותי מדעתי, מקומם אותי, מקים אותי. זזתי ימינה, שמאלה, מצאתי לי עץ לשבת תחתיו. אך הוא בשלו. והוא בא אליי, הקול הזה, בכל פעולה שאני עושה. בכל מה שאני נוגעת. מערער לי את כל מה שאני יודעת. 

אחרי תקופת קריאות ארוכה אני חושבת שאני צריכה להתמסר אליו, לקול הזה. ולצאת. לצאת מאזור הנוחות אל אזור לא נודע. כנראה אעבוד שם קשה הרבה יותר וארגיש את הלחיים בוערות ממאמץ ויגיעה.

והמסע הזה יהיה ארוך. בתפילה שישתלם. 

ובעוד אני כותבת אני מבינה שזהו מסע פנימי שלי. ושזו אני קוראת אל עצמי לצאת מאזור הנוחות. אולי כי נתקעתי, אולי כי התבגרתי. אולי זה הכי נכון כאן. עכשיו.

כאן ועכשיו

כאן ועכשיו

המחשבות שלי נודדות אל תקופת הקורונה.

מתחננות – אל תכלאונו. 

בדיוק חזרתי לטעום קצת מהעולם שהיה לנו קודם, בדיוק חזר לי קצת צבע ללחיים. התחלתי להיות עסוקה במיוחד בדברים של שגרה שכבר שכחתי איך היא נראית. הבקרים חזרו להיות עמוסים במינון טוב ודרשו מעט היערכות (בכל בוקר עדיין השקעתי כמה דקות יקרות בחיפוש הסנדלים של הקטנה), שעות אחר הצוהריים הועברו בשנ"ץ מאוחר על הספה בצבירת כוחות לערב, והערבים נמלאו במפגשים חבריים מחיים (רק לספורט עוד לא מצאתי משבצת של שגרה).

ובאחת שכחתי שהיא הייתה פה, הקורונה, והפרידה בינינו לבין כל מה שאנחנו אוהבים ורגילים לעשות. והיה טבעי כל כך אחרי חודשים ארוכים להתכונן למשהו, להיערך אליו בנפש, בגשמיות, ואז לבצע אותו. כל כך קל. כל כך זורם. 

וחשבתי: מה קרה לנו שנתקענו על תוכניות מגירה ודיבורים על "אם יתאפשר", ותמיד יש גם קישור מוכן לצפייה למקרה שהמצב יחמיר. ועוד חשבתי על הזיכרון הזה שלנו שמרבה להישאב להווה, ומעט מאוד יש לו מן העבר. לזכותו ייאמר, כנראה רק ככה נצליח להגיע לעתיד כלשהו.

והיה במחשבות האלו משהו מנחם. כי אם יש לי רק הווה, רק עכשיו, אני יודעת מה לעשות. יודעת איך לשמוח. יודעת לעשות מה שיעשה לי טוב ויקדם אותי. כאן. עכשיו. פשוט. 

נראה לי שהדברים מתחילים להסתבך כשאנחנו מתחילים לשאוף להווה ממושך, וכבר פנינו לעתיד, ורצנו רחוק מדי.

ולכמה רגעים מצאתי לי שלווה. חוף רגוע להניח בו את עצמי. וכאילו הפרעתי למישהו שמעתי קול חד: את חייבת לצאת מאזור הנוחות. 

התגובה הטבעית שלי הייתה: מה?! איזה אזור ואיזו נוחות? הייתה פה קורונה, טרפה את כל התוכניות באמצע, עשתה לנו הפסקה גדולה, ועכשיו מתחילים מחדש. תן דקה להתיישב. עד שהגעתי.

והקול בשלו, טורח לנקר לי בראש, להוציא אותי מדעתי, מקומם אותי, מקים אותי. זזתי ימינה, שמאלה, מצאתי לי עץ לשבת תחתיו. אך הוא בשלו. והוא בא אליי, הקול הזה, בכל פעולה שאני עושה. בכל מה שאני נוגעת. מערער לי את כל מה שאני יודעת. 

אחרי תקופת קריאות ארוכה אני חושבת שאני צריכה להתמסר אליו, לקול הזה. ולצאת. לצאת מאזור הנוחות אל אזור לא נודע. כנראה אעבוד שם קשה הרבה יותר וארגיש את הלחיים בוערות ממאמץ ויגיעה.

והמסע הזה יהיה ארוך. בתפילה שישתלם. 

ובעוד אני כותבת אני מבינה שזהו מסע פנימי שלי. ושזו אני קוראת אל עצמי לצאת מאזור הנוחות. אולי כי נתקעתי, אולי כי התבגרתי. אולי זה הכי נכון כאן. עכשיו.


  1. השבוע אני רוצה לפתוח בווידוי קטן. בתור כותב טור ופרשן פוליטי, הדבר המלחיץ ביותר הוא שאני אמור לכאורה לדעת תמיד מה לחשוב. אבל השבוע הצלחתי להתבלבל. הקואליציה טענה השבוע שבאופוזיציה נוהגים בחוסר אחריות. הם הרי רוצים להאריך את חוק איחוד משפחות, המונע הצפה של פלסטינים משכם וג’נין מעבר לקו הירוק, במסווה של חתונה חוקית. בהתחלה באופוזיציה היו נבוכים. את החוק הזה הגיש לא אחר מאשר בנימין נתניהו עצמו, רק לפני שבועיים. אז איך אמורים להצביע כעת בצלאל סמוטריץ ושלמה קרעי, לפי המצפון וכך בעצם להעניק רשת ביטחון לממשלה הרעה הזו, או להצביע נגד האינסטינקט הבסיסי ולהפיל את החוק, אבל יחד איתו לחשוף את פרצופה של הממשלה?
    ואז שמעתי ביום שלישי את חיים רמון, שלא חשוד כאיש ימין, אבל עדיין יש לו יושרה של ציוני שהמדינה הזו חשובה לו. הוא היה שר המשפטים שניסה להעביר את החוק הזה בחקיקה קבועה. עכשיו תקשיבו לניתוח החד שלו: הקואליציה – לא האופוזיציה – היא זו שטוענת כעת שמי שמצביע נגד החוק הוא אנטי ציוני, חותר נגד קיומה של המדינה ומסייע לטרור. אלה היו ההצהרות של שקד, אלקין וסער בימים האחרונים. לכן הסבירו בקואליציה שהם חייבים תגבור של האופוזיציה. כי בקואליציה שלהם יש לפחות 8 ח”כים שמתכוונים להצביע נגד החוק. כלומר לחתור נגד קיומה של מדינת ישראל, לפעול באופן אנטי ציוני ולסייע לטרור. כלומר הם אומרים בפה מלא שבשם שנאתם לנתניהו הם הקימו קואליציה עם אנשים כל כך מסוכנים וכעת הם מבקשים מהאופוזיציה לנהוג באחריות על חוק אחד סמלי, בזמן שהם איפשרו לאנשים כאלה מסוכנים לנהל את המדינה.
    2.
    ההתנהגות של הקואליציה השבוע הזכירה את אותו נער שרצח את הוריו ואחר כך הגיע ביקש מהשופט שיתחשב בו, כי הוא הרי יתום מאבא ואמא. מסתבר שכל הדיבורים של בנט ושקד על קואליציה שתהיה 10 מעלות ימינה מהקואליציה הקודמת, היו פשוט הזיה מוחלטת, שקשה להאמין שהיו מי שהאמינו לה. הכי מגוחך היה לשמוע השבוע את יאיר לפיד מדבר על “אופוזיציה אחראית”. זה אותו לפיד שלפני שנה, כשהוא היה באופוזיציה בעיצומם של ימי הקורונה, קרא לאזרחים לא לכבד את הסגר ולצאת מהבתים. עכשיו כשהקואליציה שהקים עם תומכי טרור צפויה לחתור נגד קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, הוא מבקש אחריות. חוסר אחריות הוא לא להצביע נגד הקואליציה הזו, אלא להקים אותה.
    3.
    השבוע ניסה זאב אלקין להצדיק את הקמת הקואליציה המוזרה הזו, בטענה כי כך בחר העם. הוא רק שכח שבהצבעה על הקמת הממשלה לא היו אפילו 61 מנדטים ויועצו של ערפאת לשעבר, אחמד טיבי, עמד בהיכון סמוך למליאה, אולי יצטרך להגיע להושיט עזרה לחברים. הוא גם שכח שארבעה ח”כים שחברים בקואליציה ש”העם בחר”, משתייכים למפלגה תומכת טרור.
    אבל זה לא מפריע לאלקין וחבריו לספר לנו שהעם בחר בהם. בדרך הם מתעלמים באלגנטיות מהונאת הבחירות הגדולה. לפי כל סקר רוב מצביעי ימינה התכוונו להצביע למפלגה כי הונו שהיא תלך עם נתניהו וגוש הימין לאחר הבחירות. ארבעה מנדטים שבחרו בימינה בחרו גם בנתניהו כראש ממשלה וכעת הם מרגישים שגנבו להם את הקול. הם חשבו שהם מצביעים שניים במחיר אחד, כמו שטענו תמיד מפלגות הלוויין בימין. גם נותנים את קולם לנתניהו כראש הממשלה וגם מחזקים אותו מימין עם אידיאולוגים כמו בנט ושקד. אז הם חשבו. התברר שהאידיאולוגים הגדולים מכרו את עקרונותיהם בעד תפקיד ובדרך גנבו להם את הקול.
    4.
    אבל זוהי לא סתם גנבת קולות, אלא גניבת בחירות. ארבעה מנדטים נגנבו במרמה לגוש השמאל והקימו איתו ממשלה. זוהי אינה רק גניבת קולות, אלא גניבת בחירות. ואלה לא פרשנויות, אלא עובדות שעולות מכל ניתוח של המציאות, כולל סקרי הדעת של בנט ושקד עצמם, שגילו להם לפני הבחירות שזה מה שהמצביעים שלהם רוצים. לכן בדיוק הלך בנט לערוץ 20 ערב הבחירות וביצע את השקר הגדול. הוא הביט למצלמות בעיניים ושיקר ביודעין כדי לגנוב את קולות המצביעים.
    5.
    לכן טוב יהיה אם מבחנה הראשון של הקואליציה הזו יכול להיות גם קו השבר שלה. לסיפור איחוד המשפחות יימצא פיתרון, כמו שיודע כל מי שמתמצא בסוגיה. השב”כ ומשרד הפנים ידחו את הבקשות, או שלחילופין יוגש חוק הגירה מורחב. אבל את הסיפור העגום של השבוע אי אפשר למחוק מדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. אנשי ימין הקימו ממשלה עם תומכי טרור ואז רצו לצעוק שיש להם גנב בבית. האירוניה מעולם לא הייתה עצובה כל כך. 

אחרונים במדור זה

יפה, טובה ומתוקה

יפה, טובה ומתוקה

היי קטנה, יפה שלי, מתוקה, רכה. עוד לא נולדת, ואני כל כך מתרגשת לבואך, מצפה בכיליון עיניים. תקופה ארוכה של ציפייה, והינה את ממש כאן. ואני נרגשת. לא מאמינה לכל הטוב הזה, שזכיתי בך. 
אני מניחה את הידיים על הבטן, יושבת בשקט, מנסה לשמוע אותך. את לבבך הפועם לקראתי. 
מתוך הבפנים העמוק. למצוא בעצמי דופק. לא להסתמך על אחרים. להרגיש אותך.
אני מדמיינת אותך, יפה שלי, מתוקה, עדינה. בטח תגיחי בסערה כמו כל האחרות, אבל אני יודעת שאת מיוחדת. יש לי הרגשה פנימית חזקה שאת כבר ממש בשלה להגיע אלינו. יש לי תפילה על היופי והטוהר, על הבריאות והשלווה. אנחנו כבר יודעים שכל השאר זה בונוס. יש לי תקווה שנגדל ביחד מתוך שמחה, מתוך חוויות נעימות, מתוך עשייה ברוכה.

יש לי רצון שאהיה לך ראויה. רצון גדול שלא לאכזב אותך. שלא להתאכזב מעצמי. שלא להתאכזב ממך, חלילה, יפתי הקטנה.
אני מתרגשת ממש לדבר עלייך בלשון הווה. סוף-סוף זה קורה. אחרי המתנה ארוכה ומורטת עצבים תגיעי אלינו כמו מתנה משמיים. ואת אכן מתנה משמיים. לא בחרנו אותך ולא בחרנו בך, ובכל זאת את מגיעה, את בחרת בנו. כנראה ככה זה צריך להיות. חיבור אמיתי שכזה, עמוק.
ואני מבטיחה לך, אעשה הכול כדי שתהיי שמחה, כדי שנהיה שמחים. כדי שנישאר יחד. הניסיון מוכיח שלא יהיה פשוט ולא יהיה קל. ובכל זאת אני כל כך רוצה כבר להביט בך ולחייך ולומר: טובה שלי, כמה טוב שבאת! תרגישי את הלב שלי פועם אלייך!
כמה טוב הבאת איתך משם, מהאוצרות הגנוזים. מהעולמות הטובים הנסתרים לנו. כמה ברכה את מפזרת עלינו בטובך.
עכשיו שאת כאן נוכל למשש את תווי פנייך, להרגיש ממש את כל מה שחיכינו לו מתממש, מתגבש ומתאסף בין אצבעותינו. נוכל לשאוף אותך עמוק-עמוק ללב. להסניף את ריחך הטוב ולראות בעיניים את תפילותינו מתגשמות. ונרגיש את הטוב והמתיקות לא רק בתפילות. נרגיש גם בגוף. בחיבוק חם, ארוך, צמוד, מגונן ועוטף.
רציתי שתדעי, יפתי, קטנתי. התארגנו פה לבואך המון זמן. עברה עלינו תקופת קינון רצינית. ניקינו את כל הדרוש ניקוי, קנינו הכול חדש. כיבסנו הכול. גם את מה שכבר היה נקי. הכנו לך את כל הדרוש לך לגדול. הכנו לנו את כל הדרוש לנו לגדול איתך. אין אחד בעולם שלא יודע שאנחנו מחכים לך, יפה שלי, מתוקה, טהורה ואהובה.
שנה שלי חדשה. הינה את כאן. ואני איתך. מחבקת, מתפללת. מודה ומבקשת. עלייך, עלינו.
כמו השנה החולפת גם אני לקראת סיום, סוגרת את השער מעל הבמה הזאת ופותחת שערים חדשים, גדולים יותר בעז"ה.
תודה על שקראתם, הגבתם, אהבתם ושיתפתם.

המלך בשדה

המלך בשדה

זה כבר תקופה שהמלך בשדה, וקשה לי לשמוע ולראות אותו. ביקורו טובע בתוך ים הפגנות של בעד ונגד ורוצים או לא רוצים לחיות. 
אני מכוסה שכבות ונוסף על הכול חייבת לעטות מסכות, והוא לבד, או בודד. ואני מנסה לגשת, לסלק את ההמון, לנקות את האבק, לפרוס שטיח אדום, להוציא את המקהלה, שינגנו בחצוצרות. 
אם לא די בזאת, אני מנסה לפנות את שביל הגישה, לשפר בעצמי את הגישה. שלי. המלך. שלי. בשדה. פה, ממש לידי. ואני איפה אני?? לאן הלכתי או נעלמתי או שמא, בזהירות, מבינה שהתעלמתי?! וכי איך אפשר שלא לקבל פניו של מלך?!

הרי כל עובד זוטר יודע כי לקראת ביקורו של המנכ"ל עליו להתייגע. לקרצף ולנקות, למסגר ולתלות, תעודות והצלחות, להכין רשימות. להתנסח היטב היטב, איפה היינו כל הימים, מה הצבנו לעצמנו ליעדים, על מה אנחנו עמלים ומה מדיד שינה מעינינו, ובעוד כך וכך שנים היכן נראה את עצמנו?
המלך בשדה, ואני חנוקה במזגן. לא מצליחה לצאת מעצמי, לא מצליחה לפתוח השער. הלב שלי פתוח. אך המלך… כה רחוקה אני ממנו ויודעת כי אם רק אקרא, כה קרובים נהיה.
אך מה זה עוצר בי, דוחה בי כל קרבה? היצר הטוב מובס לטובת היצר הרע, או שבדרישת הקרבה למלך אין מקום למשחקי כוחות, ואני נשארת לבד, זרוקה בחושך, טובעת במחשבות, תובעת את המחשבות להתעוררות, לתפילה, לתשובה, לצדקה.
לאן כל המילים של קבלת הפנים נעלמו לי? היכן כותב הנאומים מתחבא לי? אין שטיח ולא תעודות, אין מקהלה מזמרת ולא ניגוני חצוצרות.
נדמה לי כי בכל שנה מחדש זמן אלול מופיע בי אחרת. נדמה לי כי ככל שאני מתבגרת אני קצת יותר חוזרת. חוזרת לעצמי, חוזרת לשדה, חוזרת אל המלך בטבעיות, כמצב תחילי, לא מעלימה עיני, רק מבינה שזה בפנים, בי, בשגרת יומי.
לא עולה על עקבים ולא ממסגרת יעדים, לא מצהירה הצהרות ולא שולפת תעודות. המלך בשדה, ואני בדרכי. מודה. על הטוב והמיטיב, על הדין והאמת, מבקשת חסד ורחמים. מבינה יותר מושגים של תהליך, קרבה וקשר. מצליחה יותר לראות בי טוב.
בשבוע הבא נמליך אותך עלינו שוב, מלכנו, מן השדה, מן העיר, מן הצריף ומארמונות הזהב. מכל הלבבות יימשך חוט של חסד בעוצמה גדולה, ברחמים ובחסד: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". ואז, או אז, נתפנה לבקש על עצמנו שנה טובה ומתוקה.

אלול בא

אלול בא

אני מנסה להיזכר בתקופה הזאת אשתקד: כמה ציפיות, כמה חלומות, כמה סיפוק בהביטי אחור לשנה החולפת.
ואני מתבוננת בעצמי עכשיו: כמה לא נודע, מעט מאוד שגרה, כמה השתאות בהביטי אחור. איך נשאבה לה חצי שנה לתוך ואקום כאילו נכנסנו למכונה שהקפיאה את הזמן ועצרה את העולם מלכת.
רק השמש והירח ממשיכים להם בעוצמתם מיום ליום. באדיקות. פעמים של חמסין, פעמים של גילויים וליקויים ופעמים של מטאורים נשפכים.
וכל השאר חדל מלכת. והחלומות אין להם מקום בימים האלו כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ואני מוצאת את עצמי עם חלום אחד לא אופנתי בכלל, חלום של שגרה.

יש ימים שבהם אני ממש כמו משתגעת. רוצה ללכת לעבודה, להתלבש, לצאת לפקקים, להגיע למשרד, לעבוד, להזיע, לקטר ולחזור הביתה בלחץ של זמן לילדים.
ויש ימים שבהם אני מנסה להתבונן לתוך ההקפאה הזאת ולהבין מה אנחנו עושים פה בעצם. מה ה' רוצה ממני?!
המחשבות נודדות לדור המדבר. ארבעים שנה מחכים לקריאה לקום וללכת. בכל רגע. בכל שנייה. חסד נעורים, לכתך אחריי במדבר. ארבעים שנה במצב המתנה.
ואנחנו בקושי כמה חודשים בתוך הבלגן הזה וכבר צמאים להחלטה, לידיעה מה הלו"ז, כיווני יציאה.
אני חושבת שבמהלך תקופה ארוכה כזאת של אי-סדר יש בימים האלו מסר חזק של "כאן ועכשיו". לחיות את היום כאילו אין מחר. ובאמת, אנחנו לא יודעים מה יביא איתו המחר. הודעת בידוד אחת פשוטה יכולה להקפיא אותנו לשבועיים בחדר.
לחיות את היום מעולם לא קיבל מקום מרכזי כל כך אצלי בחיים. תמיד היה לו"ז. הייתי מתכננת קדימה, חושבת המון-המון צעדים מראש, משריינת, בונה, אוספת, רושמת, מעדכנת. ופתאום יש לי היום. רק היום. לחיות, לנשום, לעבוד, לאהוב, לתכנן. רק היום.
אלול כאן. איזו משמעות יפה ומיוחדת יש לתשובה כשהיא נמדדת בצעדים של יום-יום. רק היום. כמה קל לחזור ככה לעצמי. למצוא את נקודת הטוב שבי.
אני אהיה טובה רק היום. אקפיד על מעשיי ומחשבותיי היום. את ההתמודדויות של מחר נשאיר למחר. היום, הרגע. אני במודעות, אני בהתבוננות על מה שקורה לי, על מה שקורה איתי, על מה שקורה סביבי.
התפילות מדויקות יותר, התשובה מדויקת יותר. נצרכת יותר. חיה יותר מיום ליום. מקבלת משמעות ותוקף. כל חשבון הנפש מדויק יותר כי כל יום נצרב בתודעה, כל יום מורגש בעוצמתו.
קל יותר להחזיק מעמד ככה, בצעדים קטנים. במדבר. רק היום.
אלול כאן. היום.

שקופים

שקופים

אני יושבת על שפת הנחל הצלול, מביטה במים השקופים. מצליחה לזהות דגים קטנים, חסרי צבע, מלאי חיים. 
הם שוחים במהירות, לא עוצרים לרגע. אני מנסה לתפוס במבט דגיגון אחד ולעקוב אחריו. לראות את המסלול שהוא נע בו, לחפש בו היגיון או לפחות לנסות להבין דרכו מה הוא משיג בסיבובים שהוא עושה. לשווא.
אני יושבת על שפת ים סוף, לעיניי משקפת צלילה. נכנסת צעד אחד לתוך הים, מורידה את הראש לתוך המים. מצליחה לראות דגים בכל מיני גדלים, בכל מיני צבעים. מחזה מרהיב. אין לי אפילו עניין לעקוב אחרי אחד מהם כי בכל שנייה נכנסים לי לתוך המבט דגים אחרים, שונים בגודלם, שונים בצבעוניותם. 

 אני יושבת על הספה בסלון. מביטה במסך הטלפון. נחשפת לזעקות אנשים חיים, כמוני. מעבירים את היום-יום בפשטות. מנסים לחזור לים הצלול שהיה להם. נעים במהירות, מלאי צבע, מלאי חיות, מלאי רגש. אני נסחפת איתם יחד, סיפורם הוא סיפורי, סיפורנו, בתקופה האחרונה הזאת.
אני מנסה לעקוב אחרי תנועותיי שלי, מחפשת בהן היגיון או לפחות מנסה להבין מה אפשר להשיג בסיבוב הזה שאנחנו עוברים בו.
נדמה כי שאלות קיומיות מקבלות תוקף חזק יותר בתקופה הזאת. וכי שכחנו כולנו כי המים צלולים. הפכנו לשקופים כל אחד לעצמו, שקופים כל אחד לחברו.
אני רוצה לזוז. כמו שם, בנחל, כמו שם על שפת הים, להזיז את הידיים, לראות את הדגים נעים בעקבות תזוזת המים. כמו מנפנפת ואומרת: אני רואה אתכם. ואתם יפים. כל כך יפים.
אם יש משהו שלמדתי בתקופה הזאת של הקורונה, הוא לשים לב לסביבה. לא לתת לה להיות שקופה בעיניי. לראות כל אחד בטוב שבו, בקושי שלו, לתת מה שאפשר, בלי גבולות ובלי חשבונות.
ההבנה שכולנו שוחים באותם המים מחזקת אותי הפעם. המחשבה שגורל כולנו פה תלוי בכולנו פה מעודדת אותי. הידיעה שמעשה טוב גורר מעשה טוב וראיית הזולת באור יקרות מושכת אחריה אורות של שפע ואהבה מוסיפה לי אור, אהבה, שפע וכוחות לעבור את זה.
וזה כאן, במקום הכי פנימי, כאן אצלי בלב. לא על שפת הנחל, לא על שפת הים, לא מול המסך.
אנחנו יחד בכאב הזה, במרדף הזה אחרי טיפות של שגרה ושלווה. אנחנו ביחד במים האלו.
המחשבות נודדות לימים אחרים שבהם הכול היה שקוף. רצונות, הישגים, אהבות דהויות, קשרים חסרי צבע, חסרי חיים. מרדף אין-סופי, ימים שבהם ניסיתי בעיקר לעקוב אחרי הסיבובים שעשיתי פה, מנסה למצוא היגיון בסיבוב הזה, לאתר דרכו מה חשוב ומה פחות, ממה אני בורחת ולאן אני כוספת.
מבטיחה לעצמי, בעצמי, לחיות חיים מלאי צבע, מלאי חיים.
מבטיחה לעצמי שלא לתת לדברים להיות שקופים למולי.

עושה שוק

עושה שוק

ימי הקיץ מעלים בי זיכרונות ילדות טובים מקניות בשוק. מעין התרפקות נוסטלגית על מציאות שנעלמה וכאילו בימי הקיץ מבקשת לעצמה מעט חיוּת. 

בכל יום שלישי היה מגיע השוק הנודד אלינו ליבנה. אני זוכרת את אימי ואותי צועדות לעברו אוחזות עגלה על שני גלגלים, כזאת ממתכת, של פעם, כבר בשש בבוקר, שלא ייגמרו הפירות והירקות הטובים. מזדרזות כדי להספיק אחר כך להתארגן לבית הספר בזמן. 

זמן איכות אימא-בנות. חוויה. באמת כיף גדול (אימא שלי בטח תגיד שאולי באתי איתה פעמים בודדות, בכל זאת נדרש ממני להשכים קום, אבל זה רק יעמיק את החוויה שנצרבה בי). 

ואני זוכרת שעות אחר צוהריים שבהן סבתא הייתה באה אלינו לקחת את הפירות והירקות הטריים שקנינו בעבורה. ואז שוב היינו יורדות יחד לשוק, הפעם עם סבתא, בקצב אחר, עם מטרות אחרות, נינוחות יותר, לראות אילו מציאות מוכרים השבוע. קראו לזה בשכונה "עושים שוק".

זכורות לי שעות יפות במרפסת. סבתא יושבת על מדף שיש לאורך החלון הגדול הצופה לשכונה, רגליה פשוטות קדימה, גווה נשען על המשקוף, ידיה אוחזות בסורג ופניה פעם אלינו, פעם לחוץ. קריאות שלום לשכנים שעברו למטה. הביקור השבועי קירב בינה לבין השכנות הטובות. 

אני זוכרת שעות שבהן אנחנו יושבים סביב סבתא בלכידות כזאת של יום שלישי אחר הצוהריים, כשכל החנויות סגורות, כי ככה חיו פה פעם. בכל יום שלישי נסגרו כל העסקים באחת בצוהריים, חוץ מהשוק. השוק היה פעיל עד השקיעה. 

ובשקיעה נגמרים לי הזיכרונות מהשוק ומהחוויה. ולמוחרת, בטלפון עם הדודה, יעלו המילים "עשינו אתמול שוק".

היום אני אימא לילדים בעצמי. עדיין יש שוק שמסתובב בקרבת מגוריי יום בשבוע, אך אין לי שום מנהג קבוע, ובטח לא תשמעו ממני ש"עשיתי אתמול שוק".

תמיד בימי הקיץ הארוכים, עת השמש שוקעת באיחור רב, יש בי געגוע לשוק. אני מנסה למלא אותו בביקורים בשוק מחנה יהודה בירושלים, מקום שמצליח לאזן בי געגועים לסבתא, לעגלה על גלגלי מתכת, בשעות שהוא עדיין שוק של פירות, ירקות, תמרים ודגים. 

אני מכניסה יד לארנק, מוודאת לפני הירידה מהרכב שיש לי כסף פרוט. מסתובבת בנחת בין דוכן לדוכן. לא נותנת לצפיפות ולחום להפריע לי לנשום את החוויה הזאת אליי. אוספת שקית ועוד שקית, כוס משקה ופרי לדרך, טעימות חלווה ושקית ממתקים לילדות. 

תמיד בקיץ עולים לי זיכרונות מהשוק. אולי אתחיל לעשות לי שוק קבוע. 

אלומת אור

אלומת אור

המחשבות שלי נודדות אל תקופת הקורונה.

מתחננות – אל תכלאונו. 

בדיוק חזרתי לטעום קצת מהעולם שהיה לנו קודם, בדיוק חזר לי קצת צבע ללחיים. התחלתי להיות עסוקה במיוחד בדברים של שגרה שכבר שכחתי איך היא נראית. הבקרים חזרו להיות עמוסים במינון טוב ודרשו מעט היערכות (בכל בוקר עדיין השקעתי כמה דקות יקרות בחיפוש הסנדלים של הקטנה), שעות אחר הצוהריים הועברו בשנ"ץ מאוחר על הספה בצבירת כוחות לערב, והערבים נמלאו במפגשים חבריים מחיים (רק לספורט עוד לא מצאתי משבצת של שגרה).

ובאחת שכחתי שהיא הייתה פה, הקורונה, והפרידה בינינו לבין כל מה שאנחנו אוהבים ורגילים לעשות. והיה טבעי כל כך אחרי חודשים ארוכים להתכונן למשהו, להיערך אליו בנפש, בגשמיות, ואז לבצע אותו. כל כך קל. כל כך זורם. 

וחשבתי: מה קרה לנו שנתקענו על תוכניות מגירה ודיבורים על "אם יתאפשר", ותמיד יש גם קישור מוכן לצפייה למקרה שהמצב יחמיר. ועוד חשבתי על הזיכרון הזה שלנו שמרבה להישאב להווה, ומעט מאוד יש לו מן העבר. לזכותו ייאמר, כנראה רק ככה נצליח להגיע לעתיד כלשהו.

והיה במחשבות האלו משהו מנחם. כי אם יש לי רק הווה, רק עכשיו, אני יודעת מה לעשות. יודעת איך לשמוח. יודעת לעשות מה שיעשה לי טוב ויקדם אותי. כאן. עכשיו. פשוט. 

נראה לי שהדברים מתחילים להסתבך כשאנחנו מתחילים לשאוף להווה ממושך, וכבר פנינו לעתיד, ורצנו רחוק מדי.

ולכמה רגעים מצאתי לי שלווה. חוף רגוע להניח בו את עצמי. וכאילו הפרעתי למישהו שמעתי קול חד: את חייבת לצאת מאזור הנוחות. 

התגובה הטבעית שלי הייתה: מה?! איזה אזור ואיזו נוחות? הייתה פה קורונה, טרפה את כל התוכניות באמצע, עשתה לנו הפסקה גדולה, ועכשיו מתחילים מחדש. תן דקה להתיישב. עד שהגעתי.

והקול בשלו, טורח לנקר לי בראש, להוציא אותי מדעתי, מקומם אותי, מקים אותי. זזתי ימינה, שמאלה, מצאתי לי עץ לשבת תחתיו. אך הוא בשלו. והוא בא אליי, הקול הזה, בכל פעולה שאני עושה. בכל מה שאני נוגעת. מערער לי את כל מה שאני יודעת. 

אחרי תקופת קריאות ארוכה אני חושבת שאני צריכה להתמסר אליו, לקול הזה. ולצאת. לצאת מאזור הנוחות אל אזור לא נודע. כנראה אעבוד שם קשה הרבה יותר וארגיש את הלחיים בוערות ממאמץ ויגיעה.

והמסע הזה יהיה ארוך. בתפילה שישתלם. 

ובעוד אני כותבת אני מבינה שזהו מסע פנימי שלי. ושזו אני קוראת אל עצמי לצאת מאזור הנוחות. אולי כי נתקעתי, אולי כי התבגרתי. אולי זה הכי נכון כאן. עכשיו.

כאן ועכשיו

כאן ועכשיו

המחשבות שלי נודדות אל תקופת הקורונה.

מתחננות – אל תכלאונו. 

בדיוק חזרתי לטעום קצת מהעולם שהיה לנו קודם, בדיוק חזר לי קצת צבע ללחיים. התחלתי להיות עסוקה במיוחד בדברים של שגרה שכבר שכחתי איך היא נראית. הבקרים חזרו להיות עמוסים במינון טוב ודרשו מעט היערכות (בכל בוקר עדיין השקעתי כמה דקות יקרות בחיפוש הסנדלים של הקטנה), שעות אחר הצוהריים הועברו בשנ"ץ מאוחר על הספה בצבירת כוחות לערב, והערבים נמלאו במפגשים חבריים מחיים (רק לספורט עוד לא מצאתי משבצת של שגרה).

ובאחת שכחתי שהיא הייתה פה, הקורונה, והפרידה בינינו לבין כל מה שאנחנו אוהבים ורגילים לעשות. והיה טבעי כל כך אחרי חודשים ארוכים להתכונן למשהו, להיערך אליו בנפש, בגשמיות, ואז לבצע אותו. כל כך קל. כל כך זורם. 

וחשבתי: מה קרה לנו שנתקענו על תוכניות מגירה ודיבורים על "אם יתאפשר", ותמיד יש גם קישור מוכן לצפייה למקרה שהמצב יחמיר. ועוד חשבתי על הזיכרון הזה שלנו שמרבה להישאב להווה, ומעט מאוד יש לו מן העבר. לזכותו ייאמר, כנראה רק ככה נצליח להגיע לעתיד כלשהו.

והיה במחשבות האלו משהו מנחם. כי אם יש לי רק הווה, רק עכשיו, אני יודעת מה לעשות. יודעת איך לשמוח. יודעת לעשות מה שיעשה לי טוב ויקדם אותי. כאן. עכשיו. פשוט. 

נראה לי שהדברים מתחילים להסתבך כשאנחנו מתחילים לשאוף להווה ממושך, וכבר פנינו לעתיד, ורצנו רחוק מדי.

ולכמה רגעים מצאתי לי שלווה. חוף רגוע להניח בו את עצמי. וכאילו הפרעתי למישהו שמעתי קול חד: את חייבת לצאת מאזור הנוחות. 

התגובה הטבעית שלי הייתה: מה?! איזה אזור ואיזו נוחות? הייתה פה קורונה, טרפה את כל התוכניות באמצע, עשתה לנו הפסקה גדולה, ועכשיו מתחילים מחדש. תן דקה להתיישב. עד שהגעתי.

והקול בשלו, טורח לנקר לי בראש, להוציא אותי מדעתי, מקומם אותי, מקים אותי. זזתי ימינה, שמאלה, מצאתי לי עץ לשבת תחתיו. אך הוא בשלו. והוא בא אליי, הקול הזה, בכל פעולה שאני עושה. בכל מה שאני נוגעת. מערער לי את כל מה שאני יודעת. 

אחרי תקופת קריאות ארוכה אני חושבת שאני צריכה להתמסר אליו, לקול הזה. ולצאת. לצאת מאזור הנוחות אל אזור לא נודע. כנראה אעבוד שם קשה הרבה יותר וארגיש את הלחיים בוערות ממאמץ ויגיעה.

והמסע הזה יהיה ארוך. בתפילה שישתלם. 

ובעוד אני כותבת אני מבינה שזהו מסע פנימי שלי. ושזו אני קוראת אל עצמי לצאת מאזור הנוחות. אולי כי נתקעתי, אולי כי התבגרתי. אולי זה הכי נכון כאן. עכשיו.

שתפו