הסתכלתי לאופק וסוף סוף נשמתי אויר מלוא הריאות. לקח הרבה זמן להגיע לפה, אבל העצים הירוקים והשמיים הכחולים והקור הנעים הזה היו בהחלט שווים את המאמץ.
מה עושים עכשיו?
אני נושמת שוב ולא מאיצה בעצמי. פעם ראשונה התבודדות היא לא דבר של מה בכך. הטבע הדומם מביט בי וגם אני מביטה בי, פנימה. למה הגעתי לכאן?
או…
הרבה הרבה סיבות, אבל אחת יותר מרכזית, כזו שמצמיחה כמו זעקה פנימית שכבר זמן רב מסתובבת בתוכי. ובפעם האחרונה שהרגשתי שהיא עומדת להתפוצץ מתוכי, אבל אין לי היכן לצעוק אותה, החלטתי: אני עומדת לעשות התבודדות.
והנה, אני כאן.
–

אם יש דבר שנקלט בי ביום ט״ו בשבט, בין שלל הדברים שקראתי וששמעתי ושראיתי, זה הרעיון שהעץ צומח גם כלפי מעלה וגם כלפי מטה.
וזה דבר ידוע ומוכר וממש לא חדשני, כן? אבל פתאום הרעיון הזה נעמד לי מול העיניים, ואפילו העלה בי דמעות.
האדם נמשל לעץ השדה, כך נאמר, ואכן הרבה תהליכים בצמיחה האנושית מקבילים לזו של הטבע. ואני, כידוע לכם, חושבת פעמים רבות בהקבלות שכאלו.
ופתאום חשבתי לרגע על עצמי.
–

מזל טוב לי, גדלתי בשנה. כן, בדיוק היום, ממש ברגע זה.
תודה, תודה, שהמברכים יתברכו גם ושתגיע לכל אחד הגאולה האישית שלו והלאומית שלנו כעם והכללית של העולם. אמן.
בכל אופן, תמיד לקראת יום ההולדת, כמו אנשים נוספים, אני מניחה, אני מתחילה לחשוב על השנה שחולפת ועל מי שהייתי בדיוק לפני שנה, לעומת מי שאני כעת.
וואו. שנה זה כלום וגם כל כך המון.
ולפני שנה, בתקופה הזו, הייתי מאושרת, וביום ההולדת שלי יצאתי לטיול ביערות הכרמל והטבע היה יפהפה ברמות, והיתה שמש נעימה של שבט. אבל כמובן שבהמשך היום החל לרדת גשם, כי אין דבר כזה שלא ירדו ממטרים בתאריך הזה. כך שנים.
בטיול הקסום ההוא לא ידעתי שממש בקרוב עומד להישבר לי הלב, ושממש פיזית אחוש בכאב הזה. שבפורים שמגיע מיד לאחר מכן, לא אבין מה קורה ובכוח אמרח על פניי חיוך שיהיה מהול בבכי.
גם לא ידעתי שאותו שבר יביא אותי לחשיבה מחודשת ומאד גדולה עם עצמי. חשיבה שבמשך כמה חודשים לאחר מכן גרמה לי לשנות דפוס התנהלות מהותי בחיי, דפוס שטוב מאד שהשתנה.
אם אצטרך להיות ממש מדויקת, אני חושבת שהשנה הספציפית הזו גרמה לי ללמוד לאהוב את עצמי.
שלא תבינו לא נכון – אני אהבתי ואוהבת את עצמי תמיד, ברוך ה׳, אבל באותה שנה התחלתי לשים לב לדברים שמציקים לי ואני פחות אוהבת. הדבר הזה הפריע לי, כמובן, ומעבר לשינויי מזג האויר החלו להיות שינויים במזג הנפש.
אני מאמינה שכשדבר אמור להתקדם בחיים, הוא מתחיל לשרוף וללחוץ, וכשמגיע הזמן שהוא צריך להיפתר או להגיע לאיזו תשובה, הוא פשוט מתחיל להתפוצץ כמו הר געש.
–

ההתפוצצות הזו היא קשה, כואבת, מתסכלת, לא ברורה ושורפת. אבל – וזה אבל חשוב וגדול מאד – היא מביאה אותך להתכנסות פנימית שגורמת לדיוק.
למה הגעתי למצב הזה? מה אפשר לעשות עכשיו? מי אני ומי אני רוצה להיות?
והתשובה, גם אם קבלתה והבנתה אורכים זמן, לבסוף עולה מאליה, ומתחיל תהליך של ריפוי.
–

ובשנה הזו כל כך צמחתי, גם כלפי מעלה וגם כלפי מטה. ואנחנו נוטים לראות רק את מה שמעל לפני השטח, את העלים, הפרחים, הפירות המתוקים. אבל מה עם ההתקדמות שנעשית גם ברגעי חורף ומשבר? ההתקדמות הכואבת, המייסרת, שבה השורשים חופרים עוד ועוד באדמה הקשה והחשוכה, ולא רואים את פני השמש החמה, ואף אחד לא שם לב למאמץ שהם משקיעים?
בזכות אותם מאמץ והתחבטות פנימית – הפירות יכולים להבשיל, הפרחים יכולים לפרוח והעלים יכולים ללבלב.
–

“את ממש קלילה״, “את ביישנית כזו, לא?״, “את מוחצנת״, “בזכותך יש לי ביטחון עצמי ליד אחרים״, “את מדהימה״. כל אחד תופס אותי באופן אחר והאינטרקציות השונות מגלות לי עוד ועוד צדדים שבי. מדהים, לא? אדם אחד, הרבה רבדים. זה עוד משהו שלמדתי השנה – כמה כל אדם הוא עולם ומלואו. כמה הוא מורכב. כמה הוא מכיל בתוכו.
פעם זה אולי היה מבלבל אותי, בעיקר כשהייתי נוכחת לשני הפכים שנמצאים שניהם בתוכי. לפעמים אפילו באותו הזמן. אבל הבנתי שאני כל כך מורכבת ובנויה מהמון דברים, שזה דווקא מאד הגיוני. וכשלומדים לקבל את זה, וללמוד “לעבוד״ עם המורכבות באופן נכון, מגלים כמה היא מעשירה את החיים, מגוונת ומשדרגת אותם.
אז כן, לפעמים יש יותר התפרצויות של הרי געש כי יש התנגשויות, אבל הם רק גורמים לדיוק.
–

אז זו עדיין אני, קצת שונה. כשאנשים אומרים לי בטרוניה על בני הזוג או החברים שלהם שהם השתנו אני תמיד מחייכת. “ומה רע בזה?״, אני שואלת. אנחנו כל החיים משתנים כי החיים הם כל כך דינאמיים. אם לא היינו משתנים, מי היינו?
וצריך לזכור את זה – כשמישהו אהוב ויקר לליבנו קצת משתנה, זה לא לכל החיים. זו תקופה. עד ששוב הוא ישתנה קצת ומערכת היחסים תגיע לאיזון.
ואני מאושרת. שונה לטובה משנה שעברה ומאושרת.
–

בחזרה ליער, לשמיים ולקור.
התבודדות.
משום שזו פעם ראשונה אני מרגישה קצת כמו לפני אירוע: מתכוננת הרבה לפני, בעיקר מחשבתית – מה אני רוצה להגיד, ולמה, ואיך. וברור שה״אירוע״ יחלוף מהר, וההתכוננות לפניו דורשת הקדשת זמן רבה יותר מאשר עצם השהות בפועל.
יצא לי לחשוב שאולי בתור ילדים אנו נוטים יותר לדבר עם ה׳ באופן טבעי כי ילדים הם באופי מאד פשוטים ונקיים עדיין, עוד לא התחילו בתהליך יצירת המורכבות. ואז אנחנו גדלים, מכירים יותר את עצמנו, לומדים מי אנחנו והרבה יותר סומכים על יכולותינו ועל המסוגלות שלנו.
ונוצר מצב שאנחנו פשוט שוכחים שאנחנו קצת זקוקים לעזרה, מדי פעם…
אבל בהתבודדות שם, ביער, הבנתי שזו לא פעם ראשונה שאני עושה התבודדות. ממש לא. אני עושה התבודדות כבר שנים ומדברת עם הקב״ה כל כך הרבה. זו כן פעם ראשונה שאני יוצאת החוצה, לטבע, כדי לדבר.
וגם כדי לצעוק.
ופשוט דיברתי, וצעקתי, וכשהרגשתי שסיימתי ויש הקלה, עלתה בי מחשבה שעד שהגעתי לפה, אולי כדאי להישאר עוד ולדבר עוד ולצעוק עוד כי מי יודע מתי אעשה זאת שוב.
אבל דחיתי את המחשבה הזו לאחר ששוב הבטתי בי פנימה, וגם הטבע הביט בי, וידעתי שזהו. אין צורך עוד להוסיף. צריך להיות מדוייקת.
וכן, ברכות מזל טוב ישמחו אותי מאד