עבר ונזכר

"באהבה אין קץ, בתך"

השבוע לפני 78 שנה זה קרה: בתאריך כ״א חשון תש״ה (7 בנובמבר 1944) הוצאה חנה סנש להורג בהונגריה בעוון בגידה וריגול ﭏ סיפור גבורתה של הצנחנית היהודייה מוכר לכל, אלא שיש חלקים פחות מוכרים בדמותה, והם זוכים לחשיפה בסרט מיוחד ﭏ מסע בעקבות הילדה שכתבה שיר לאחר שאביה נפטר, הנערה שצילמה סלפי, הבחורה שכמהה לחברה והלוחמת – שהשיר האחרון שלה כמעט אבד לנצח

שירה האחרון לפני חציית הגבול להונגריה, אותו העבירה לראובן דפני. ניתן לראות כי קצות הדף נרטבו בזמן שהייתי בשיחי היער

בית חנה סנש בקיבוץ שדות ים הוקם על ידי חבריה של חנה סנש בשנת 1950, לזכרה של הצנחנית הגיבורה. בהמשך הפך המקום למוזיאון חנה סנש, ולאחרונה עבר שיפוץ מקיף. מלבד התערוכה המגוונת על חייה של סנש ישנו במוזיאון סרט מיוחד שלא ניתן להשיגו לצפייה במקום אחר: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״.
זהו סרט תיעודי המשלב צילומי ארכיון, הקראת עדויות, ראיונות ואף שחזורים היסטוריים. בעיניי, גולת הכותרת של הסרט היא עדותה של קטרינה סנש, אימה של חנה. קטעי עדותה חושפים חלקים בדמותה של הצנחנית שאיש לא הכיר, מילדותה דרך שנות התבגרותה ועד פרידתה הסופית מאימה בכלא בהונגריה. לרגל יום פטירתה ה-78 הבאנו בפניכם קטעי עדות אלה, המציגים באור אחר את דמות הגיבורה – אור אנושי ונוגע ללב.
ילדות והתבגרות – השיר הראשון
חנה נולדה בשנת 1921, בבודפשט, הונגריה. אביה בילא היה סופר, עיתונאי ומחזאי ידוע, ואמה קטרינה – פסנתרנית. אחיה גיורא היה גדול ממנה בשנה אחת בלבד, והאם מתארת ילדות שמחה ומאושרת, חיי משפחה רגילים בחברה היהודית המתבוללת בבודפשט. אולם בהיות חנה בת שש נפטר אביה מהתקף לב.
בנקודת הזמן הזו החלה חנה לכתוב שירים, והיות ושליטתה בעט ודיו הייתה חסרה, כיאה לילדה בכיתה א׳ – הכתיבה את שיריה לסבתה פיני, שכתבה אותם בכתב יד יפה ומסודר. לאחר מות אביה כתבה חנה שיר על השוני בינה ובין ילדים אחרים: ״מי אתם, ילדים מאושרים? הייתי רוצה להיות איתכם, לצחוק בחדווה איתכם..״.
בהגיעה לגיל 13 החלה כותבת יומן, ובו ציינה את מחשבותיה, מרגשות כעס על אחיה גיורא שהעז וקרא את יומנה, ועד הרהורים פילוסופיים אודות החיים והמוות. בין היתר כתבה בעת עליית המשפחה לקברו של האב כי ״אין בכך עניין, הוא תמיד איתי״.
מלבד הכתיבה אהבה חנה את אומנות הצילום, והייתה מצלמת רבות. במצלמתה תיעדה את חייה בבודפשט ולאחר מכן בארץ ישראל. בהיותה בת 15 צילמה את עצמה בצילום עצמי – ׳סלפי׳. בהמשך שלחה לאימה תמונות מהווי חייה בארץ ישראל.

כרזת הסרט "אשרי הגפרור - חייה ומותה של חנה סנש", מאת הבמאית רוברטה גרוסמן

כרזת הסרט "אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש",
מאת הבמאית רוברטה גרוסמן

חנה סנש בצילום עצמי - 'סלפי', בודפשט, הונגריה

חנה סנש בצילום עצמי – 'סלפי', בודפשט, הונגריה

הפתרון היחיד – ארץ ישראל
בתיכון למדה חנה בבי״ס נוצרי לבנות, שם חוותה גילויי אנטישמיות. חנה נבחרה ליו״ר אגודת הספרות של בית הספר, אולם נבצר ממנה לקבל את התפקיד עקב היותה יהודייה. ביומנה תיארה את המקרה כ״עלבון ברור, מה פירושו של להיות יהודי״. הדבר הפך אותה לציונית נלהבת, וארץ ישראל החלה תופסת מקום נרחב במחשבותיה ובשאיפותיה.
עקב החוקים האנטישמיים שאסרו על יהודים ללמוד באוניברסיטאות, עזב אחיה גיורא את הונגריה ועבר לצרפת, וקטרינה סנש נותרה לבדה עם בתה. חנה החלה ללמוד עברית, וכתבה ביומה כי ״נהייתי ציונית. אדם זקוק לדבר מה להאמין בו.. אני מרגישה את היותי יהודייה וגאה עברית וכן ״מטרתי לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה. זה הפתרון היחיד לבעיית היהודים״.
״למה בי״ס חקלאי ולא אוניברסיטה?״
בסרט מתארת בת כיתתה של חנה כי חנה ניסתה לסחוף אחריה חברות נוספות: ״חנה ניסתה לשכנע את הבנות היהודית, אך היהודיות העשירות לא ממש הקשיבו״. השנה היא 1938, ולפי עדות האם, חנה סיפרה לה בהדרגה על תוכניותיה – לעלות לארץ ישראל, לא ללמוד באוניברסיטה אלא בבי״ס חקלאי, וליישב את הארץ במו ידיה. ״שאלתי אותה, אם מנוי וגמור עימה לעלות לארץ ישראל, למה בי״ס חקלאי ולא אוניברסיטה? תשובתה הייתה ׳יש יותר מידי אינטלקטואלים בארץ ישראל, צריך גם אנשים שיבנו את הארץ׳״.
בקיץ 1939 קיבלה חנה את הסרטיפיקט המיוחל המאשר את עלייתה לארץ, וממש סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה הותירה את אימה בהונגריה והחלה ללמוד בבית הספר החקלאי נהלל בעמק יזרעאל. חנה ואימה התכתבו באופן תדיר, ובעוד כלפי אימה הקפידה חנה לצייר תמונה שמחה ומאושרת, לאחיה גיורא הרגישה חופשייה לכתוב גם על הלבטים והספקות – האם בחרה נכון והאם היא ממצה את כישרונותיה בעבודת המשק.
״שלא ייגמר לעולם – החול והים״
בשנת 1941, לאחר שנתיים בבית הספר החקלאי, בחרה חנה להצטרף לקיבוץ הצעיר שדות ים. אימה שנותרה בהונגריה מתארת: ״לא דאגתי בכלל. הייתי אסירת תודה שהיא במקום בטוח ולא בהונגריה״. בקיבוץ לא בחלה חנה באף עבודה, ועבדה גם בעבודות שנחשבו גבריות – כמו בניית בתים ועוד.
חברת הקיבוץ, דינה שכמן, מספרת בסרט: ״חנה הייתה יותר אידיאליסטית מהאידיאליסטים״. עם זאת, לא הצליחה חנה למצוא נפש קרובה בין חברי הקיבוץ. איתן סנש, אחיינה של חנה, מתאר: ״היו דברים שלא יכלה לחלוק עם חברי הקיבוץ, לא היה לה מישהו קרוב באמת. היא שפעה חיות וההתרחשויות האמיתיות היו בתוכה״. ביומניה כתבה חנה על בדידות גדולה, ללא משפחה וללא חברים קרובים. הצורך לעשות משהו חשוב הלך ובער בה.
״מושפעת ממשוררת אחרת״
בסרט מופיע גם אהרון מגד, סופר חבר קיבוץ שדות ים, שאליו פנתה חנה להראות כמה משיריה. ״היא באה אליי עם מחברת השירים שלה ואמרה ׳אני רוצה שתקרא׳. קראתי ואמרתי לה שהשירים יפים, אבל את יותר מידי מושפעת ממשוררת אחרת שמאוד אהבו אותה. היא לקחה את זה לליבה, ואחרי שבועיים שלושה הביאה לי עוד שירים, הרבה יותר טובים ועצמאיים. כבר קיבלה קול משלה״. כזה היה השיר ׳הליכה לקיסריה׳.
האנדרטה הפכה לבנאדם
רק בשנת 1942 החלו להגיע לארץ ישראל ידיעות על המתרחש באירופה ועל מכונת ההשמדה המשומנת של הנאצים. חנה ניסתה לארגן לאימה סרטיפקט כניסה לארץ, אולם ללא הצלחה. חברת הקיבוץ דינה שכמן מתארת בסרט את הקושי של חנה להיות רחוקה מאימה ״אימא שלי (של דינה) חלתה בחיפה, וביקשו שאבוא לעזור לה. 

חנה אמרה לי ׳כשאימא שלך הייתה זקוקה לך, יכולת לצאת לעזור לה. אני לא יכולה לעזור לה והיא ממש זקוקה לי׳. 
פתאום האנדרטה הפכה לבנאדם. שאלתי אותה ׳את היית מוכנה לעזוב את הקיבוץ ולצאת לעזור לאימא?׳ והיא השיבה ׳אפילו מחר׳״.
עם חלוף הזמן הרגישה חנה ביתר שאת את הצורך לפעול.
בסוף שנת 1942 כתבה את שירה ׳בדרך..׳: ״קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול, הלכתי לבל אפול. אך על פרשת דרכם סתמתי אוזני בלובן הקר, ובכיתי. כי איבדתי דבר״.
חודשים מספר לאחר מכן מגיע לקיבוץ שדות ים איש תנועת ההגנה ומספר על תוכנית בדיוק כמו בחלומותיה של חנה – תוכנית של הצבא הבריטי להקמת מחתרת נגד הגרמנים בבלקן ובמזרח אירופה. לתוכנית נדרשו מתנדבים בעלי אזרחות מהמדינות הנדרשות וידע בשפה המקומית, והישוב היהודי בארץ ישראל שמח לספק לצבא הבריטי את האנשים הללו, בתקווה כי מלבד מטרות הבריטים יוכלו המתנדבים ליצור קשר עם הקהילות היהודיות בארצות הללו ולסייע להן.
מתוך 250 מתנדבים נותרו 33, מהם שלוש נשים. שוריקה ברוורמן, הצנחנית היחידה ששרדה, מספרת בסרט על מטרותיהם: ״רצינו ללטף את כתפו של היהודי ולומר לו שבאנו להביא לו דרישת שלום, ולעזור לו מארץ ישראל״.
המתנדבים נשלחו לקורס צניחה בצבא הבריטי, וחנה אף למדה להפעיל מכשיר קשר.

 

מכתב הפרידה של חנה מגיורא. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחיך גם יחד"

מכתב הפרידה של חנה מגיורא. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחיך גם יחד"

יום אחרון ביחד
יום אחד בלבד לפני שהיה עליה לעזוב את ארץ ישראל ולהתחיל את מסעה לאירופה, הגיע לארץ לא אחר מאשר אחיה גיורא. חנה הצליחה לארגן לו סרטיפיקט, והוא עלה לארץ באונייה. חבר קיבוץ שדות ים שהיה בנמל באותו יום קישר בין האחים, והם בילו יממה בתל אביב. חנה, כבר במדי הצבא הבריטי, שכנעה צלם מקצועי שהיה שם לצלם אותם, וזו תמונתם האחרונה של שני האחים יחד. בגלויה ששלחה חנה לגיורא לאחר מכן כתבה לו: ״הינה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. מה טוב! חנה״.
בסרט מסביר דוד סנש, בנו של גיורא כי: ״אבא אמר לי שלו ידע מה יהיה סופה, היה משכנע אותה שלא לצאת. באותו יום היה צלם שצילם אותם ברחוב, וזה התצלום האחרון של חנה ואבי. זה מה שהיא השאירה לו למזכרת״.
חברה מהקיבוץ מספרת כי לפני צאתה לשליחות נשאלה חנה מדוע היא יוצאת, והשיבה ״יש לי בליבי שתי אהבות גדולות – אהבה אחת לעמי, ואהבה אחת לאימי״.
הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה
בסרט מתאר אחד הצנחנים את המתח שלפני הצניחה: ״הייתי מתוח ופחדתי. לא מהצניחה עצמה, אלא ממה שצפוי לנו כשננחת. כשנדלק האור הירוק פשוט קמתי ואני זוכר שחנה סימנה באגודל סימן עידוד״.
לאחר נחיתתם חברו הצנחנים לפרטיזנים, ונחרדו לגלות כי הונגריה, שעד כה הייתה בהסכם עם הגרמנים – נכבשה על ידם. ״זו הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה״, מתאר בסרט אחד הצנחנים. ״היא אמרה ׳איחרנו את המועד, איחרנו׳. אחרי 15 דקות היא התאוששה וחזרה לעצמה, נחושה כמו תמיד, והחליטה שעלינו למצוא דרכים אחרות להיכנס להונגריה״.
לאחר מספר שבועות ליווה ראובן דפני את חנה למעבר הגבול עם הונגריה. ״לא הייתי שלם עם ההחלטה אבל חנה לא רצתה לחכות יותר. רגע לפני המעבר חנה נתנה לי פיסת נייר, וביקשה – ׳אם אני לא חוזרת נא העבר זאת לחברים בשדות ים׳״. בדרכו חזרה פתח ראובן את הפתק, והתרעם לגלות כי מדובר בשיר. ״מה זה לכל הרוחות? במצב כזה כותבים שירים?!״.
ראובן השליך את הנייר אל בין השיחים והתחיל לחזור אל הפרטיזנים, אולם בחצי הדרך התחרט ושב על עקבותיו כדי לחפש את הפתק. ״שעה לקח לי למצוא את הפתק – וכך יש לנו היום את השיר ׳אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות׳״.

״חנה ואני קבענו שאחכה שבועיים. חיכיתי ארבעה שבועות״

חנה וצוותה עברו את הגבול בין יוגוסלביה להונגריה, אך נתפסו במהירות על ידי שוטרים הונגרים. חנה ניסתה לברוח, אולם נכשלה. אנשי הגסטאפו נכנסו לתמונה כשמטרתם להוציא מחנה את צופן הרדיו שבו השתמשה במכשיר הקשר לתקשורת עם הצבא הבריטי.

שוריקה ברוורמן, צנחנית נוספת, מתארת: ״כשהגעתי ליוגוסלביה היא כבר הייתה בהונגריה. בכל בוקר קראנו לה באנטנות, קיווינו שאולי היום היא תענה לנו״. וראובן דפני מוסיף ״חנה ואני קבענו שאחכה שבועיים, ואם לא אשמע ממנה אדע שמשהו קרה. חיכיתי ארבעה שבועות״.

חנה לא גילתה את הצופן, אולם הניסיון הגדול עוד היה לפניה – היא הובאה לבודפשט בתקווה שאימה תוכל להשפיע עליה לגלות לחוקרים כיצד לפצח את סוד הקשר. 

האם קטרינה מספרת על חקירתה הראשונה: ״להפתעתי החוקר שאל אותי על חנה, למה היא עזבה את הבית. עניתי שלנוער יהודי אין כאן תקווה, ועל אף הפרידה העצובה אני שמחה שהיא לא רואה את הסבל פה של היהודים״.

החוקר הוסיף לשאול את קטרינה היכן היא חושבת שבתה כעת, וקטרינה השיבה שהיא בפלשתינה מזה חמש שנים. או אז גילה לה החוקר כי בתה נמצאת בחדר הסמוך, וכי אם לא תגרום לבתה לגלות לחוקרים את הצופן, ביתה תוצא להורג.

״לא היה לי מושג מה קורה, אבל אם היה משהו שחנה לא רצתה לגלות, ודאי הייתה לה סיבה טובה. ואני לא אשפיע עליה לשנות זאת״, מספרת האם בסרט. ״שישה ימים לא ידעתי מה עלה בגורלה. האם עדיין בחיים? איך הגיעה לתופת של הונגריה? האם הגיעה להציל אותי?״.

 
טקס הקבורה בהר הרצל בשנת 1950. שורה ראשונה שלישי משמאל - ראש הממשלה דוד בן גוריון

טקס הקבורה בהר הרצל בשנת 1950.
שורה ראשונה שלישי משמאל – ראש הממשלה דוד בן גוריון

קטרינה סנש, בנה גיורא וכלתו גינוסרה מקבלים את ארונה של חנה בנמל חיפה

קטרינה סנש, בנה גיורא וכלתו גינוסרה מקבלים את ארונה של חנה בנמל חיפה

מגן דוד בכלא ההונגרי
בהמשך הוכנסו לתא הכלא של האם אסירות נוספות, שאחת מהן שהתה עם חנה כשעתיים. לדבריה, ״פחדתי לשאול אותה מה עשו לה, למה השן שלה שבורה. היא הייתה קפואה לגמרי, רגשית״. בהמשך תקשרו חנה ואימה קטרינה דרך חלונות תאיהן, שצפו אחד אל השני. האסירות היו מעדכנות את קטרינה בכל פעם שחנה הופיעה בחלון ממול.
״יום אחד הבחינה חנה בטלאי הצהוב שעטו האסירות היהודיות, והסבירה (דרך החלון) שהיות והיא אינה אזרחית הונגריה יותר היא אינה מחויבת בטלאי. היא ציירה מגן דוד על החלון, והוא המשיך להתנוסס שם עוד שבועות״, מספרת האם.
חנה אותתה לאימה ולאסירות הנוספות דרך החלון מידי יום, והיות והוצאה לחקירות מחוץ לכלא יכלה להעביר לאסירות חדשות על המתרחש בחוץ. כך למשל עדכנה אותן בדבר ניסיון ההתנקשות בהיטלר (שלא צלח).
בתחילת חודש ספטמבר 1944 הועברה חנה לתא סמוך לזה של אימה. האווירה בכלא נרגעה במקצת, מספר אסירות שוחררו ואף כמות החקירות של חנה הלכה והתמעטה. הייתה תקווה באוויר כי סוף המלחמה קרוב. בסוף ספטמבר שוחררה קטרינה סנש, וניסתה לעזור לביתה בעזרת חבר עו״ד. אך בפיו היו בשורות רעות – לדבריו חנה תורשע כמרגלת, ותקבל עונש מאסר קשה, אך בסוף המלחמה האסירים הפוליטיים ישוחררו.
חנה הצליחה לשלוח מכתב לאימה, שצונזר ע״י הנהלת הכלא, ובו שיבחה את חברותיה לתא וסיפרה שהיא מלמדת אותן שירים ואת השפה העברית. חברתה לתא מתארת: ״היא כתבה סיפורים, הייתה מצחיקה ועם חוש הומור נהדר. היו לה הצגות שהצליחו לבדר אותנו. לאחר זמן דיברנו האם היו לה חברים קרובים, והיא אמרה שמעולם לא התנסתה מה זה להיות מאוהבת. היא הצרה על כך״.
״הוטל עליה העונש הקשה ביותר, והוא כבר הוצא לפועל״
ב-15 לאוקטובר השתלטו חברי מפלגת ׳צלב החץ׳ על השלטון בהונגריה ומרחץ הדמים של יהודי בודפשט החל. קטרינה, במעשה אמיץ, הסירה מבגדה את הטלאי הצהוב והתרוצצה ברחובות בניסיון להציל את ביתה.
ב-28 לאוקטובר התקיים משפטה של חנה, בבית משפט צבאי ובדלתיים סגורות. אין כל תיעוד למה שהיה שם. הצנחן יואל פלגי שנכח בדיון דיווח כי חנה נשאה נאום בפני השופטים ובו אמרה כי המלחמה בסופו של דבר תסתיים, ואז יעמדו למשפט על שעוללו לה. דבריה השפיעו ככל הנראה על השופטים והן דחו את גזר הדין.
ב-3 לנובמבר ניגשה קטרינה סנש למשרדו של הקצין שימון בכדי לבקש אישור לבקר את חנה בכלא. נמסר לה שהקצין בחופשה ושתחזור בעוד כמה ימים. ב-7 לנובמבר 1944, כ״א בחשוון התש״ה, הגיעה קטרינה למשרדו וגילתה תוהו ובוהו, ״כל הפאשיסטים ברחו״.
קטרינה מיהרה לבית הכלא וחיכתה לקצין במשרד הכלא. במקביל הגיעו סוהרים אל תאה של חנה והוציאו אותה. נאמר לה שהיא נידונה למוות, ורשאית להתחנן על חייה. חנה סירבה. היא הוצאה להורג בירייה, מבלי שכיסתה את עיניה. הייתה בת 23 במותה.
הקצין שימון שב אל משרד הכלא, שם המתינה קטרינה. בתשובה לבקשתה לקבל אישור לבקר את בתה השיב ״הונגריה במשטר צבאי והיא נתפסה עם משדר. בית המשפט הטיל עליה את העונש הקשה ביותר, והוא כבר הוצא לפועל״. ״או אז הכתה בי הידיעה ששימון שב זה עתה מההוצאה להורג״, מתארת קטרינה.
חברותיה של חנה לתא מספרות ״היינו המומות כשגילינו, חיבקנו זו את זו. התיישבנו ביחד על הרצפה ונפרדנו ממנה״.

תא מבודד בבית הכלא בבודפשט, בדומה לתא בו שהתה חנה. עליו נכתב שירה האחרון 'בכלא'

תא מבודד בבית הכלא בבודפשט, בדומה לתא בו שהתה חנה. עליו נכתב שירה האחרון 'בכלא'

שירה האחרון של חנה סנש, כלא בודפשט יוני 1944. נמצא בבגדיה אחרי מותה:

״מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר״
לאחר מותה של חנה קיבלה קטרינה את חפציה האישיים, בהם שתי פיסות נייר ומילות פרידה: ״אימי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, בתך״.
שבוע לאחר מכן נשלחה קטרינה סנש בצעדות המוות לאוסטריה, אולם הצליחה להימלט. בשנת 1945 עלתה לארץ ישראל והתאחדה עם בנה גיורא. אחרי המלחמה מצאו חברי קיבוץ שדות ים את מזוודתה של חנה, כשהיא מלאה בכתביה, ביומניה ובשיריה. בשנת 1950 הועלה ארונה ארצה, והיא נקברה בחלקת הצנחנים בהר הרצל בירושלים. בלווייתה נכחו אישים רבים, ביניהם ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון.
הדעות חלוקות האם הצליחו צנחני היישוב במשימתם. הם סייעו לצבא הבריטי בהקמת מחתרות ובמילוט טייסים בריטים, אולם מעטים הצליחו ליצור קשר עם הקהילות היהודיות ולסייע להן. האם לכידת חנה וחבריה מהווה כישלון? או שעצם הגעת צנחנים יהודים מארץ ישראל לאירופה הבוערת מהווה הצלחה? לא בטוח שכאן המקום להכריע, אולם 78 שנה לאחר מותה, חנה סנש נותרה סמל ודוגמה למאבק יהודי נגד האויב. ״אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות״. 
תודות: לבית חנה סנש בקיבוץ שדות ים, לצוות המוזיאון, ההנהלה והמדריכה ענבר בן צבי. קרדיט: ״אשרי הגפרור – חייה ומותה של חנה סנש״, סרטה של הבמאית רוברטה גרוסמן.

עוד במדור זה

שתי סליחות והתנצלות

שתי סליחות והתנצלות

״הוא היה עושהכל שביכולתו להרבות אהבה ואיחוד״ בנר שמיני של…
שתי סליחות והתנצלות

שתי סליחות והתנצלות

סליחה ראשונה.״מה כותבים בטור סוגר שנה? על סליחה, זה ברור.…
המהפחחחה המשפטית

המהפחחחה המשפטית

01
רבות נכתב ונאמר על הרפורמה במערכת המשפט, כאן ובכלל. נדמה כאילו לא משנה כמה נכתוב ונאמר, תמיד יישאר מה להוסיף. אחרי האירוע ההזוי שהיה השבוע באוניברסיטת תל אביב, בהחלט יש עוד מה לכתוב.
אם לא עקבתם: באוניברסיטת תל אביב נערך ביום ראשון פאנל בנושא הרפורמה המשפטית, בחסות תא הסטודנטים ׳לביא׳ של הליכוד ותא ׳כחול לבן׳. הוזמנו ארבעה: פרופסור רבקה ווייל מאוניברסיטת רייכמן וד״ר דייבי דישטניק מאוניברסיטת תל אביב. היו שם גם עורכת הדין יסכה בינה מ׳התנועה למשילות ודמוקרטיה׳, שבין מייסדיה נמנה שמחה רוטמן, חבר הכנסת ויו״ר ועדת החוקה בהווה, שהוזמן אף הוא לאירוע.
סטודנטים נאורים רבים ניסו למנוע את השתתפותו. מה זה ניסו, הגיעו פיזית עד אליו בטרם הצליח להיכנס לאולם שבו נערך הפאנל. אם לא היו סביבו מאבטחים ושוטרים רבים, ייתכן בהחלט שהאירוע המביש היה נגמר בצורה אחרת. כשרוטמן כבר הצליח להיכנס סטודנטים לא נתנו לו לדבר תוך צרחות ״בושה״, ״פשיסט״ ועוד גינויים שימנים רגילים לספוג, כולל הערה מגברת צעירה שדרשה ממנו להוריד את הכיפה.
הד״ר דישטניק ביקש מהסטודנטים הצרחנים שיתנו לו לדבר: ״אני יכול להסביר למה התוכנית המשפטית גרועה לכלכלה״, אמר מי שמזוהה עם השמאל, אבל זעקות הגוועלד נמשכו והוא אמר בעצב למיקרופון: ״זה גול עצמי מפואר״. הייתי כותב כאן על חוסר היכולת שקיים בקרב חלקים בשמאל לקבל דעות שונות, אבל זה לא הזמן, היה שם משהו חמור יותר שנעשה על ידי כמה עורכי חדשות.
02
אחרי אותו ׳גול עצמי מפואר׳ רוטמן עוד אמר כמה מילים, ואז קרה דבר מדהים: הוא הפך לאשם בגלל שדיבר ואמר מילה אסורה. ״ולכן העדפת לקרוא להם מוגבלים״, שח לו עודד בן עמי במהלך ריאיון שקיים עימו, ובעצם טען שיו״ר ועדת החוקה כינה את המפגינים המטורללים – ״מוגבלים״. רוטמן לא נבהל, לא התנצל והסביר כי תיאר את היכולת של המפגינים לטעון – ״אתם מוגבלים בטיעון שלכם״.
השימוש של רוטמן במילה ׳מוגבלים׳ העלים כמעט לחלוטין את האלימות שספג מחוץ לדיווחים שעלו באתרי החדשות הגדולים, והפך אותו לאשם. הכותרות דיווחו על השימוש במילה הנ״ל במקום לדבר על האלימות, כאילו עורכי החדשות נרמלו את מה שעבר חבר הכנסת מהציונות הדתית. כך נהג גם בן עמי בריאיון שערך עם רוטמן ולא התייחס כלל לאלימות באותו אירוע מביש.
03
בטח אתם חושבים שנפלה טעות בכותרת של הטור שלי, ולא כך הדבר. ערוצי התקשורת והעיתונאים הדגולים נוהגים לעשות שימוש בביטוי השגוי ׳המהפכה המשפטית׳.
את אותו ריאיון מדובר בן עמי פתח בהצגת הכנס בתל אביב ככזה שעסק ב׳מהפכה המשפטית׳, אלא שרוטמן ענה לו כמו שצריך, וכמו שצריך לענות בכל הזדמנות. ״אני חייב לתקן אותך״, פתח והסביר רוטמן, ״הכנס לא עסק במהפכה המשפטית אלא בדרכים לתקן את המהפכה המשפטית, אותה מהפכה משפטית שעשה אהרן ברק אי אז בשנות התשעים״.
אהרן ברק ביצע מחטף לילי ושינה את פני מערכת המשפט הישראלית, והיום משום מה מנסים להציג לנו את הרצון לחזור למערכת הישנה כמהפכה משפטית. לכן זו מהפחחחה משפטית מבחינתי.
04
מילה אחרונה: החודשים האחרונים לימדו אותי שהרפורמה נחוצה עם שינויים כאלה ואחרים. היא באמת נחוצה, אבל מה שעוד יותר נחוץ זה שיח מכבד, שיח שיכול להכיל דעות רבות ומגוונות כמו השיח שהצגנו כאן ב׳גילוי דעת׳ בשבוע שעבר. לדעתי שיח שכזה צריך להיות חשוב לכולנו, גם לחלקים בשמאל שלא מוכנים לקבל את המציאות שמשתנה לנגד עינינו, את הדמוגרפיה שעושה את שלה. כשהשיח ישתנה לא נדבר על רפורמה או על מהפכה, נדבר על תיקונים במערכת המשפט. ■

כמו במגילת רות

כמו במגילת רות

שלמה (סולומון) מולוגטה יחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-23. הוא גר עיר צפת עם אימו, עם אחיו הגדול ועם אחותו. המשפחה המיוחדת הזאת עלתה ארצה לפני קצת יותר משנתיים, האב נפטר לפני כשמונה שנים ולא זכה להגיע לישראל. לפני כשנה ושלושה חודשים התגייס שלמה והוא משרת בפיקוד צפון בצפת.
לכבוד חג השבועות שוחחנו עם שלמה, שעוד לומד את השפה העברית. חכמינו ז"ל זיהו את חג השבועות עם יום מתן תורה. היה זה עם ישראל שקיבל על עצמו את התורה מרצון במעמד הר סיני. בהקבלה לכך כמו שאנחנו מכירים, במגילת רות שאותה אנו קוראים בשבועות, רות המואבייה בחרה בלא נודע, נאחזה באמונה, ואמרה לנעמי חמותה: "עמך – עמי, וא-לוקייך – א-לוקיי". הסיפור של שלמה משלב בתוכו את קבלת התורה ואת ההליכה אל הלא ידוע.
הנס הגדול הגיע
סולומון נולד באדיס אבבה. "שם גדלתי, בשכונה בשם לאמלאם מאדה. מגיל שבע, בכל לילה לפני השינה התפללתי לעלות לארץ ישראל ולהצליח בלימודים. סיימתי 12 שנות לימוד באתיופיה, הרחבתי את מקצוע האסטרונומיה, והייתי בדרכי להגיע לאוניברסיטה. הלימודים היו חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי וגזלו ממני הרבה מאוד זמן פנוי, כולל זמן של בית כנסת".
סבא וסבתא של שלמה מצד אימו נולדו בגונדר, אמהרה, החלק הצפון המערבי באתיופיה. ״הם גדלו במסורת יהודית אבל הכירו רק את התורה, ׳אורית׳, ולא הכירו את התורה שבעל פה. אימא, שלה חמישה אחים, נולדה בגונדאר, ובצעירותה הלכה הרבה לבית הכנסת, בתגראיי (צפון אתיופיה, א"ה). גם היא וגם אבי היו בעלי נחלה במקום שבו נולדו, אבל עזבו והגיעו לאדיס אבבה. חיכינו כמשפחה 24 שנים בבית שכור כדי שנוכל לעלות לארץ ישראל. באדיס אבבה הם נפגשו עם אבי ושם נולדנו אחי, אחותי ואני".
לפני קצת יותר משנתיים קרה הנס. "קיבלנו את הבשורה שאנחנו בדרך לעלות למדינת החלום שלנו, לארץ אבותינו, למדינת ישראל. התפילות והתקוות שלנו הצליחו. שמחנו מאוד". כאמור, מאז עלייתה ארצה, המשפחה מתגוררת בצפת, במרכז הקליטה ׳כנען-מירון׳, ״שם למדתי כתשעה חודשים על יהדות ושם החלה ההיכרות שלי איתה", מספר שלמה. "באתיופיה, לבית הכנסת הלכתי גם בחגים וגם בצומות, והתפילות ברובן נאמרו באמהרית. שם ידעתי קצת מאוד על היהדות, על התפילות. חיינו לפי המסורת היהודית, אבל אחרי העלייה שלנו עשיתי גיור אורתודוכסי על פי ההלכה דרך קורס נתיב בצבא״.
את הגיור בצבא רצית לעשות או שהיית חייב?
״רציתי. גם אימי, אחי ואחותי עשו גיור פה במרכז קליטה״.
מה אתה יכול לספר על השירות הצבאי?
״אני משרת בתקשוב בפיקוד הצפון, בצפת. הייתי מצטיין פלוגתי של המחזור שלי בקורס נתיב בזיכרון יעקב. בית הדין שלי היה מעניין מאוד והדיינים היו נחמדים. לפני מספר חודשים כבר סיימתי את תהליך הגיור שלי".
ולמה היה חשוב לך לעשות גיור כהלכה?
״היה לי רצון לדעת יותר, לדעת הלכות, להתקרב ליהדות. למדתי את הסיפור שלנו – ׳ביתא ישראל׳, יהדות אתיופיה, חיינו בגלות מאז חורבן בית המקדש השני, בגלל זה לא הכרנו את התורה שבעל פה. אני ציוני ואני אוהב מאוד את ארץ ישראל".
אז היום אתה שומר מצוות?
״כן, מנסה להתחבר ליהדות, להתקרב לקב״ה. לא רק אני, גם המשפחה שלי שומרים מצוות, משפחה דתית״.
זה לא מובן מאליו, לשמור מצוות זה מחייב.
״אתה צודק, אבל זה היה הרצון שלי. כשהייתי ילד תמיד התפללתי. לפני השינה אומנם זה לא היה ׳קריאת שמע שעל המיטה׳, אבל תמיד עשיתי את התפילה שלי. גם בילדות ניסיתי להתקרב לקב״ה״.
איך החיים כאן בישראל?
״חיים מעולים ממש. אני יכול להשוות את החיים שלנו בין החיים שלנו באתיופיה לבין כאן בארץ ישראל, והחיים כאן הרבה יותר טובים. מדינה דמוקרטית, מערכת החוק באתיופיה לא כמו אצלנו, זה לא אותו הדבר. ישראל היא מדינת חוק. אבל, בעיקר ארץ קדושה, ארץ אבותינו, ובמיוחד ירושלים שהייתה החלום שלנו״.
שלמה מבקש לסיים עם כמה נקודות לחג השבועות. ״שם נוסף לחג הוא חג מתן תורה. בני ישראל אחרי יציאת מצרים הגיעו להר סיני וקיבלו מהקב״ה את התורה, את עשרת הדיברות. במעמד הר סיני התרחשו כמה ניסים, המעמד הזה מקודש לעם היהודי. כשמישהו מתגייר, כמו כל היהודים, הנפש שלו הייתה שם במעמד״. בעיני שלמה, ״באותו מעמד בעצם עם ישראל כאילו עשה גיור, הפך לעם קדוש״.
רות בגימטריה זה 606
יש דבר תורה שתרצה לסיים איתו?
"המדרש מספר כי בליל חג השבועות הראשון, הלילה שלפני המאורע החשוב של מתן תורה, בני ישראל הלכו לישון במקום לחכות לקב"ה. כשהתקרב הבוקר, הקב"ה כעס עליהם כדי שיתעוררו ומשה רבינו העיר אותם משנתם. כדי לתקן את מה שהיה הם היו ערים עוד לילה, ובנוסף קיבלו על עצמם שבשנים הבאות לא ישנו וילמדו תורה. את זה למדתי אצל הרב בבית הכנסת. במרכז הקליטה עושים כך גם, בחג השבועות לומדים כל הלילה בבית הכנסת".
שלמה הביא בפניי דרשה נוספת: "בחג שבועות יש מסורת לאכול מוצרי חלב. למדתי שבמעמד הר סיני, בעצם לאחר ה'גיור' שלהם, הם היו צריכים להיטהר. הם קיבלו את ההלכות איך לשחוט ולהכשיר את הבשר שלהם, שהפך מרגע קבלת התורה ללא כשר. האפשרות היחידה שנותרה להם הייתה להשתמש ולאכול מאכלי חלב".
איך אתם עם גימטריה? נסיים עם עוד משהו קצר שהביא בפנינו שלמה, על כך שחז"ל לומדים, כי שמה של רות רומז לכך שהייתה גיורת: "רות בגימטריה זה 606. לפני מעמד התורה היו כבר שבע מצוות בני נוח שבהן מחויב העולם. אומרים שהיא קיבלה את שמה אחרי שהשלימה את ההצטרפות שלה לעם היהודי, כדי לקבל את כל תרי"ג המצוות". ■

דבר כזה עוד לא קרה לי

דבר כזה עוד לא קרה לי

01
לא בטוח שאני עושה את הדבר הנכון, ולמרות זאת אכתוב כאן על איזה עניין שקרה לי ביום שישי שעבר.
מבצע ׳מגן וחץ׳ עוד היה בשיאו בימים רביעי-חמישי, וחיפשתי אחר מרואיין בנושא. סגרתי ריאיון עם ׳לשעבר׳ בכיר מאוד. שמחתי, הולך להיות מעניין. התקשרתי אליו בשעה היעודה והוא בכלל לא זכר שקבענו. "מילא, אדם עסוק", חשבתי לעצמי. התחיל הריאיון ואחרי שתי דקות, איך נאמר, הוא החל לאבד את זה. הריאיון:
02
"איך מחליטים לצאת למבצע צבאי רחב היקף בעזה?", שאלתי את הלשעבר, והוא השיב: "או שהמציאות מכריחה אותך ונוצרו תנאים כאלה שאין לך ברירה, כמו שקרה הפעם כשהג׳יהאד האסלאמי החליט שבגלל שמישהו שהתאבד בכלא בשביתת רעב, אז מותר לו לירות טילים על מדינת ישראל – או שאתה רוצה ליזום כאלה. שתי הדרכים לגיטימיות. הג׳יהאד האסלאמי הכריח אותנו, לא רצינו לחיות במצב שבו כל פעם שאיזה אחד מחליט למות בכלא בגלל שהוא לא רוצה לאכול, אז יורים טילים על שדרות. אז צריך לומר, ׳חבר׳ה, זה לא מקובל עלינו, ואנחנו נראה לכם איך זה לא מקובל׳..".
"החילוק שעושה מדינת ישראל בין הג׳יהאד לבין המאס, זה חילוק טוב?", הצגתי את שאלתי השנייה. הלשעבר ענה: "זה חילוק חיוני. מה, אם יש לך שני אויבים אתה רוצה להילחם בשניהם? למה שלא תפריד ביניהם?".
"השאלה אם אפשר לעשות את ההבחנה, הרי חמאס הוא הריבון", הקשתי, והוא החל להתעצבן: "שאלה מטומטמת! סלח לי שאני בוטה". ת׳אמת שחשבתי שהוא משיב בהומור, אלא שהוא המשיך בזעם גדול: "שאלה מטומטמת!! יש לך שני אויבים ואתה יכול להתמקד באחד מהם, אז למה לך להביא גם את השני לתוך המלחמה??".
"אולי גם חמאס יוצא מנצח פה?", ניסיתי לחזק את הקושייה המעצבנת שלי, והמרואיין שלנו קטע אותי והמשיך בעצביו: "מה הוא מנצח?! מה הוא ניצח? הוא נשאר בצד, אף אחד לא חושב שהוא עשה את זה בגלל אומץ ליבו. איך אפשר להכריז על זה בתור ניצחון? רק שוטים יכולים לחשוב ככה".
"הבנתי", עניתי מובך וחשבתי שנמשיך הלאה, אבל לא כך חשב הבכיר לשעבר: "איך חמאס יכול להכריז על זה בתור ניצחון, תגיד לי? יורים על עזה, הורגים את החברים שלו, פוגעים בארגון השכן – הוא לא עושה כלום ואתה עוד אומר שהוא יצא מנצח. נו, זה לא מטומטם?!".
מכיוון שהרגשתי שזה הופך לאישי, החלטתי להמשיך ולהקשות: "החמאס בכלל לא נפגע בסיפור הזה". תשובתו הייתה: "בוודאי שהוא לא נפגע, כי הוא לא עשה שום דבר, למה שיפגע?".
"מה זאת אומרת ׳לא עשה שום דבר׳?"
הלשעבר: "הוא לא עשה שום דבר, הוא לא ירה עלינו".
אחרי שתיקה של ארבע שניות בגלל ההפתעה שאחזה בי מהתשובה, ניסיתי להמשיך – "אבל חמאס עם כל הכבוד לג׳יהאד…", שוב הוא קטע אותי ואמר: "חמאס הוא רע, חמאס זה אנשים רעים, אבל מה זה שייך עכשיו. אתה יודע כמה אנשים רעים יש במזרח התיכון ואנחנו לא עושים להם כלום?".
למרות הזלזול שחשתי מדבריו, חשבתי להמשיך הלאה, כי בכל זאת, יש קוראים שמצפים לריאיון מעניין. "אני רוצה לעבור עכשיו ל…", התחלתי להגיד אבל הוא איבד את עצמו לדעת: "עזוב, עזוב, אני לא אוהב את הריאיון הזה, הריאיון הזה מטומטם… תודה רבה. התעצבנתי, הוצאת אותי מהכלים, אני לא אוהב את זה". "טוב, סליחה, להתראות". "להתראות", אמר וניתק.
כזה דבר עוד לא היה לי, מרואיין שמתעצבן משאלות. כעבור כמה דקות אחרי שהתאוששתי מהדברים שאמר לי (למרות שזה בעילום שם, לא פרסמתי את כל מה שאמר לי מפאת כבודו, כבודכם וכבודי) שלחתי לו הודעת וואטסאפ: "מעולם לא עצבנתי מרואיין. סליחה ושבת שלום", כך כתבתי בתקווה שיכתוב לי שבכלל הוא זה שצריך להתנצל.
אבל טעיתי, שום התנצלות, מעט הבהרה: "שבת שלום, אתה לא אשם", כתב לי, והוסיף: "השאלה הזאת נשאלת על ידי קבוצה לא קטנה של אנשים, חלקם מכובדים, שההבנה המקצועית שלהם דלה ולעיתים ילדותית. הם חושבים שאם יש פטיש גדול (צה"ל) צריך להשתמש בו שימוש מרבי ככל הניתן, ולכן מחפשים כל הזמן מסמרים ולא מבינים שלמכות הפטיש יש מחיר, חיצוני, פנימי וגם על הפטיש עצמו. שימוש יעיל בפטיש מחייב גם שכל ישר ולא רק יד חזקה, ולשאול תמיד מה רוצים להשיג בשימוש בפטיש ומה יהיה יום אחרי שמשתמשים בו. עוד הרומאים לימדו שאם יש מולך שני אויבים המשימה הראשונה ואולי הכי חשובה – זה להפריד ביניהם".
03
מה שלמדתי: לא משנה מי אתה, מה אתה עושה וכמה חשוב אתה – תמיד תהיה נחמד לאדם שמולך, גם אם אתה חושב שהוא כסיל גמור. אז אינני כסיל גמור ואני חושב שהשאלות שלי היו במקומן, אבל אולי הקב"ה סימן לי שכדאי שאקפיד יותר בכבודם של בני אדם.
שבת שלום. ■

יש לנו פה הכול

יש לנו פה הכול

כילד וכנער, וגם כחייל, יצא לי לראות פעמים רבות את העיר אלעד מבחוץ, לנסוע בסמוך אליה ובמקסימום לעמוד בתחנה שממנה עולים על האוטובוס לפתח תקווה או לאוניברסיטת בר אילן. אך לבושתי, מעולם לא נכנסתי לעיר וחוץ מזה שמדובר בעיר חרדית לחלוטין, כך חשבתי, לא היה לי מושג מה יש בה ומה היא מציעה. כי מה לי ולה.
אלעד הוקמה בשנת 1998 וכעבור כשמונה שנים הוכרזה כעיר בישראל. מתגוררים בה כ-50 אלף תושבים, כעשירית מהם דתיים לאומיים. הקהילה הדתית לאומית באלעד יציבה, מנהלת חיים קהילתיים וחיי תרבות ופנאי עשירים, ומבוססת במוסדות רבים בעיר, כולם במבני קבע, בתוספת ממשק הדוק עם ההנהלה הבכירה בעיר. ״רב הקהילה שלנו, הרב אברהם נחשון, ממפוני ימית ותושב גוש קטיף ובית אל לשעבר – מתמודד לתפקיד הרב הראשי לישראל״, אומר בשיחה עם 'גילוי דעת', המשנה לראש העיר, עו״ד יניב בדלוב. ״יש פה 13 בתי כנסת שכאשר כל בכנסת זה בעצם תת קהילה קטנה.
״יש לנו כציונות דתית גם מעורבות בקהילה החרדית, שזה סוג של שליחות שאנחנו רואים לעצמנו. אנחנו חיים בעיר מעורבת שרובה חרדית, ובכל זאת אתה יודע יש פה ניואנסים כאלה קטנים, למשל אירוע יום העצמאות, אירוע שבמקום אחר לא היה עובר חלק. אני לא רואה אירועי יום העצמאות בביתר או במודיעין עילית. פה אתה רואה שיש סוג של סימביוזה טובה, חיובית״. ראש העיר, ישראל פרוש, הוא אשכנזי-חסידי. ״הוא מאוד מאוד אוהב אותנו ותומך בנו, ובכלל, יש פתיחות רבה מצד החרדים בעיר, הם מכילים, מבינים ומזדהים״.

היעד שלי בבחירות הקרובות להגיע לשלושה נציגים במועצת העיר. בבחירות הקודמות היו חסרים 34 קולות להביא עוד מנדט או שניים. גם חרדים פונים אלי לעזרה

עו״ד יניב בדלוב, המשנה…
חובת מצוות כיבוד הורים

חובת מצוות כיבוד הורים

לא משנה באיזו שעה של היום, באיזה ערוץ, באיזו במה,…
הטובים למשטרה

הטובים למשטרה

לא משנה באיזו שעה של היום, באיזה ערוץ, באיזו במה,…
לא מתנצל על הסרטון<br>של בנות האולפנה

לא מתנצל על הסרטון
של בנות האולפנה

זה קרה בסוף שבוע שעבר, וזה עדיין מרגיז אותי. כמה…
אלפי תיירים יגיעו לשומרון בפסח לצפות באירוס השומרון הנדיר

אלפי תיירים יגיעו לשומרון בפסח לצפות באירוס השומרון הנדיר

זה קורה פעם בשנה ולמשך מספר שבועות בודדים בלבד: פריחת…
"פורום קהלת אוכלים נזלת"

"פורום קהלת אוכלים נזלת"

01מעולם לא כתבת על אופנה. מצד שני תמיד יש פעם…
קשה היא ההורות כקריעת ים סוף

קשה היא ההורות כקריעת ים סוף

01אין טעם להתחמק מזה. הורות. לכתוב על הורות. אז כמו…
הדיקטטורה הישראלית

הדיקטטורה הישראלית

01שלא ישקרו לכם. מה שקורה היום במדינת ישראל זה דיקטטורה.…
להחזיר את פעולות התגמול לשירות המדינה?

להחזיר את פעולות התגמול לשירות המדינה?

01רצח שני האחים לבית משפחת יניב, הלל מנחם ויגל יעקב…
תגיד לי מה אתה רוצה

תגיד לי מה אתה רוצה

01כשקמה עלינו ממשלת בנט-לפיד לא התחברתי בכלל לקריאות "המדינה היהודית…
כך נוטעים היח״צנים

כך נוטעים היח״צנים

01איזה חג יפה הוא ט״ו בשבט. לרוב הוא מספק לנו…