בדרך להר המוריה

את אסתר פולארד כולנו הכרנו בתור מי שהלכה ממקום למקום, מדלת לדלת, מלשכה ללשכה, כדי למצוא את הדרך שתוביל לשחרורו של בעלה מהכלא האמריקאי בו נמק במשך עשרות שנים ארוכות. אך בין מאמץ אחד למשנהו הייתה לאסתר מטלה נוספת שלקחה על עצמה בשביל בעלה יהונתן. שליחות מיוחדת אותה לא יכול היה לעשות ממקום שביו.
במשך כל השנים בהן היה מאחורי סורג ובריח לא פסק יהונתן מלעקוב ולשמוע על המתרחש בארץ ישראל. הקורבנות והנפגעים בפיגועי הטרור הנוראיים לא נעלמו מעיניו ומליבו. את הדרך להביע בפניהם את תנחומו וכאבו על אובדנם או לחזק אותם בעת משבר מצא יהונתן באמצעות מי שהייתה שליחתו המסורה ושותפתו לדרך, שביום ראשון הקרוב יחול יום השנה הראשון לפטירתה.
"לחבוש קצת את הפצע הנורא"
"בזמן שאנחנו ישבנו שבעה אסתר הגיעה אלינו ואמרה שהיא באה בשליחות בעלה להביא לנו מתנות לילדים היתומים, נשארו שלושה והיא הביאה בשבילם שלושה דובים נחמדים לתת להם", מספר הרב יהודה בן ישי, אביה של רותי פוגל שנרצחה בפיגוע הנוראי באיתמר, יחד עם בעלה אודי ושלושת ילדיהם, יואב, אלעד והדס. "מאוד התרגשנו מזה".
"היא אמרה שבעלה ביקש ממנה לבוא ולעודד אותנו, לחזק אותנו. זה היה לחבוש קצת את הפצע הנורא שהיה, כאשר שמישהו כל כך רחוק בתנאים כאלה, חושב עלינו. זה היה חיבוק חשוב ומשמעותי, שאי אפשר לשכוח. כמובן סגרנו מעגל כשנסענו לבקר את יהונתן בכלא בארה"ב".
הרב בן ישי ביקש מאסתר לבדוק את האפשרות לנסוע ביחד עם הנכדה הגדולה, תמר, כדי לבקר את יהונתן בכלא. הדברים אכן הצליחו להסתדר ולאחר מבצע התארגנות רציני מאוד ברוך השם הפגישה יצאה לדרך למרות מאסרו של יהונתן.
"ראיתי איפה הוא יושב, איפה הוא נמצא ואיך הייתה לו מחשבה לשלוח את אסתר אלינו אלפי קילומטרים משם. איך היה רגיש לכל דבר ולמה שקרה אצלנו. הם היו עם מבט מאוד כללי, התעלמו מהמציאות האישית שלהם וחשבו על העם. אנחנו יודעים עד כמה יהונתן מסר את נפשו על כך. השתוממתי מזה שאדם שסובל כל כך הרבה – המחשבה העיקרית שלו היא לנחם את המשפחה הזאת. ראיתי כמה הוא מחובר וקשור לכלל.
"כשהלכנו לבקר אותו הוא היה אבל על אביו והרשויות לא הרשו לו ללכת להלוויה. אנחנו בהשגחה מדהימה הגענו אליו באותו זמן. הוא שלח את אסתר אלינו לניחום אבלים והגענו אליו כשהוא אבל. החזרנו לו טובה כביכול".
הרב בן ישי מספר על הקשר העמוק אליו נחשף בין יהונתן ואסתר במהלך התקופה בה זכה להכיר אותם. "התרשמתי כל הזמן כמה היא דואגת לו כמה היא מרגישה אחריות עצומה על גורלו של יהונתן. כמה הקשר בניהם היה קשר מיוחד, של אדם אחד שחולק לשניים. אחד בבית סוהר ואחד בחוץ, כאשר חלק אחד עושה כל מה שהוא יכול כדי שהחלק השני ייצא לחופשי. הרגשתי שהיא חיה בתחושת שליחות להוציא את יהונתן מבית הסוהר ושיזכה להגיע לארץ".
"יהונתן מתפלל לשלומו"
ליה ירד היא אם לתשעה. בשנת תשס"א פצמ"ר שנורה אל עבר היישוב עצמונה בו התגוררה עם משפחתה פצע את בנה השביעי, אריאל בן השנה, והותיר אותו במצב קשה. "אריאל היה מאושפז שלושה שבועות בסורוקה ותקופה ארוכה לאחר מכן בשיקום בבית החולים אלי"ן", מספרת ירד, "בזמן שאריאל היה מאושפז הגיעו לבקר אותנו שתי נשים. אחת מהן הייתה אסתר פולארד. היא אמרה לנו שהיא הגיעה בשליחות בעלה הנמצא בכלא, וביקש ממנה להגיע לבקר את בננו. היא הביאה איתה מתנה בשביל אריאל, מכונית גדולה. יהונתן ביקש ממנה לקנות".
"כיום אריאל בן 23, סיים בגרויות, בעל רישיון נהיגה, לומד בישיבה גבוהה ועושה שירות לאומי. כשהוא נפצע אמרו לנו שאולי הוא לא יחיה, או שיהיה צמח או בעל נכות רצינית. אני זוכרת שאסתר הגיעה לבקר בערך חודש לאחר שנפצע. היא מסרה שיהונתן מתפלל לשלומו והביאה את המתנה. שמעתי מאחרים שאסתר ביקרה עוד הרבה נפגעים ומסרה להם את התפילות והאיחולים של יהונתן. אני כל הזמן זוכרת מאז את הביקור הזה שלה".
"אחרי שיהונתן שוחרר והם הגיעו לארץ, רצינו מאוד לפגוש אותם ולהגיד ליהונתן 'הנה הילד שהתפללת עליו', אבל אמרו לנו שאסתר צריכה מאוד להישמר בגלל שהיא חולה ולא יכולה להיפגש איתנו אז לא פגשנו אותה, אבל הגענו עם אריאל בשבעה ליהונתן והוא סיפר לנו גם על אסתר וגם על הקשר לגוש קטיף. קיווינו שהם יחיו ביחד הרבה זמן בארץ אחרי שיהונתן שוחרר, לצערנו זה לא קרה".
"לא היה יום שלא בכינו על כך"
בשל תנאי המאסר הנוקשים של יהונתן, הוא ואסתר מעולם לא זכו להביא ילדים משלהם לעולם. כעת יהונתן רוצה לגמול חסד לאסתר ולהנציח את זכרה באופן ראוי ומשמעותי כיאה לפועלה למען עם ישראל במשך שנות חייה ולהקים את 'מרכז ילדי אסתר – מרכז לחינוך יהודי מהגיל הרך ועד בני נוער שימוקם בעיר תל אביב'".
ביום ראשון הקרוב, היום בו ימלאו שנים עשר חודשים לפטירתה של אסתר ע"ה – יתקיים ערב שגרירים מיוחד במלון 'רמדה' בירושלים, ביחד עם יהונתן, בו כל אחד כפי כוחו יוכל להגשים את חלומו ולהכיר טובה עצומה לאסתר על כל מה שעשתה למען יהונתן בפרט ועם ישראל בכלל.
"לצד הפעילות הבלתי פוסקת שלה למען שחרורי והשבתי לארץ ישראל, אסתר עשתה הכול כדי להשמיע את קולי ולהיות שליחה עבורי במקומות שאליהם לא הייתה לי אפשרות להגיע", מספר לנו יהונתן פולארד, "הדבר המשמעותי ביותר עבורי היה העובדה שאסתר כיתתה את רגליה פעם אחר פעם לבתיהן של משפחות שכולות ונפגעי טרור על מנת לנסות לנחם, לעודד ולחזק את מי שנשאו את כאביו של עם ישראל באופן האישי ביותר. היו מקרים שבהם הביקור החד פעמי התפתח לקשרים משמעותיים מאוד שהמשיכו במשך שנים וממשיכים גם היום. זו בעיני אחת הדוגמאות המייצגות ביותר למי ומה הייתה אסתר עבורי ועבור עם ישראל.

לפני מספר שבועות התקיים בקהילת קוברסדורף-בורגנלנד שבאוסטריה מאורע מרגש. סימפוזיון שאורגן על ידי תנועת המזרחי בווינה בראשות נחמיה גנג על אודות ׳שבע הקהילות׳ היהודיות שהתקיימו בבורגנלנד עד מלחמת העולם השנייה.
יום העיון כלל שלושה מושבים. הראשון, הקהילה – גנג עסק באוסקר דויטש, נשיא המזרחי בווינה ובפועלו, ופרופסור שלמה שפיצר מאוניברסיטת בר-אילן נאם על רבני שבע הקהילות. את המושב השני פתח הרב יוסף פרדס, רב קהילת המזרחי בווינה, בשאלה האם יש מקום לחדש מבנה בית כנסת על פי ההלכה, וכן פטר אדם נשא דברים בנושא הארכיטקטורה של בית הכנסת בקוברסדורף ושחזורו. מושב שלישי עסק בשואה באזור בורגנלנד. שושנה דויצן-ינסן דיברה על סופה של קהילת קוברסדורף בימי שלטון הנאצים, ומיכאל ריגלר דיבר על הגירוש מבורגנלנד לווינה, הבריחה ממנה ודרך הנדודים עד בואנו לארץ ישראל.
ביום הכנס חידשו אנשי המקום את מבנה בית הכנסת ששרד את תקופת השואה. חשוב לציין שכיום לא חיים במקום יהודים, המשפחות האחרונות שחיו בקהילה גורשו ממנה כאשר המשטר הנאצי השתלט על העיירה.
שבע הקהילות היהודיות
בבורגנלנד היו שבע קהילות יהודיות ובהן מאות משפחות יהודיות. כאשר סופחה אוסטריה לגרמניה בשנת תרצ״ח-1938 היה גורל יהודיה כגורל יהודי גרמניה – רדיפות ונישול הרכוש. יהודי הקהילות נאלצו לעזוב את יישוביהם שבהם חיו מאות בשנים בתוך זמן קצר, ולעקור למקומות אחרים, בעיקר לעיר הבירה וינה. כל בתי הכנסת נהרסו בפקודת הנאצים, אולם בית כנסת אחד שרד בעיירה קוברסדורף בשל אסון שפקד את מבצע ההריסה – ילדה נהרגה בעת הפיצוץ, ויש אומרים שזו הייתה בתו של מבצע הפיצוץ.
בית הכנסת המשוחזר
מבנה אבן מרשים בגודלו וביופיו נשאר עומד על מקומו כאבן שאין לה הופכין. אנשי המקום שדדו את תכולתו – ספסלים, סטנדרים ואף לחלונות הוויטראז׳ שלחו את ידם. בית הכנסת עמד בשיממונו, קוצים ודרדרים הקיפוהו וקירות האבן החלו להתפורר.
׳מקדש המעט׳ הפך לחורבה ממש. לפני מספר שנים נרכש המבנה על ידי ׳הוועד היהודי של יהודי אוסטריה׳ והוחלט לשקמו. תמונות מהעבר הרחוק ששרדו בארכיונים אפשרו לשחזר את פנים בית הכנסת.
פנים בית הכנסת כלל אולם תפילה רחב ידיים, חלונות גבוהים מצוירים, ומעל לארון הקודש התנוסס חלון עגול מצויר. האדריכל וחבר עובדיו מצאו את החלון המקורי בביתו של תושב המקום והחזירוהו למקומו, והוא עתה מתנוסס ביופיו במקומו הקבוע. עובדי השחזור התקינו ארון קודש העשוי שני קירות אבן ולצידם ציור פרוכת. כיוון שבית הכנסת אינו משמש לתפילה, לא הוקמה בו בימה לקריאת התורה ו׳עמוד׳ עבור החזן. נורות חשמל חדשות הותקנו באולם התפילה, וכן נבנתה עזרת נשים כפי שהייתה במקורה. הכניסה לעזרת הנשים היא בגרם מדרגות לולייני בכניסה נפרדת, כיאה לבית כנסת שרוב יהודיה היו שומרי מצוות. אגב, כאשר גורשו אחרוני היהודים מהמקום השכילו היהודים וקברו את שלושה עשר ספרי התורה בבית הקברות היהודי, ומצבה הוקמה על מקום קבורתם.
בשחזור נוספו פרוזדור המוליך אל בית הכנסת, מטבחון, שירותים ועוד. החצר נוקתה היטב וגדר אבן ועץ מקוריים מקיפים את בית הכנסת. הבניין מתנוסס עתה לתפארה, ולידו בתים שבחלקם חיו פעם יהודי המקום.
הוזמנתי גם אנוכי לטקס חנוכת הבניין על ידי נחמיה גנג העומד בראש ארגון המזרחי בווינה, מכיוון שמקור משפחתנו בקוברסדורף. סבי, ר׳ משה ריגלר זצ״ל, היה ראש הקהל בעיירה, ואבי ז״ל נולד בה וחי במקום עד נישואיו לאימי ז״ל שנולדה בפראואנקירכן, אף עיירה זו אחת מ׳שבע קהילות׳ בבורגנלנד.
ביום העיון לקחו חלק כ-60 איש ואישה ורוב הנוכחים היו בני המקום שמצפונם התעורר באיחור של שמונים שנה. מספר יהודים מווינה השתתפו ביום העיון שכלל נאומים, ברכות, דברים מפי מלומדים על תולדות היהודים בבורגנלנד, וכן מידע על עבודת המשחזרים, ואנוכי סיפרתי את דבר הצלת משפחתנו וסירוב הבריטים להישארות נוסעי האוניה בארץ, הגירוש למאוריציוס, השהייה שם במשך חמש שנים בתנאי בית סוהר, ושובנו לארץ ישראל בחודש אלול תש״ה.
כל השיחות התנהלו בשפה הגרמנית, ורק קומץ היהודים שהשתתפו בכנס זכרו את אשר אירע לפני כ-84 שנה. אציין שוב כי ככל כנראה המבנה לא ישרת עוד לצורכי תפילה, אלא לצרכים תרבותיים אחרים שעליהם תחליט עירית קוברסדורף.

משפחת גולדין מתנהלת בשמונה השנים האחרונות בצורה רגילה ככל האפשר. על אף סדר יומו העמוס, ממשיך שמחה גולדין, לצד רעייתו לאה, להיאבק למען שחרור בנו הדר שנחטף על ידי ארגון הטרור חמאס במהלך הפסקת אש ב-01 לאוגוסט 2014, בעיצומו של מבצע ״צוק איתן״ ברצועת עזה.
מבצע צוק איתן היה מבצע צבאי רחב שהתנהל בעזה בין התאריכים ביולי 08 ביולי (י' בתמוז) ל-26 באוגוסט 2014 (ל' באב ה'תשע"ד). המבצע הוכרז בעקבות ירי ארטילרי משמעותי שביצעו ארגוני הטרור ברצועת עזה לעבר יישוב דרום ישראל, והחל לאחר מבצע "שובו אחים" למציאת שלושת הנערים היהודים שנחטפו בידי טרוריסטים מוסלמים, ורציחתם ב-12 ביוני אותה שנה. שמונה שנים חלפו וההורים ממשיכים במאבק החשוב מול ממשלות ישראל.
בשיחה נוקבת עמו, מדגיש שמחה גולדין את מרכזיותו של שר הביטחון בני גנץ באי השבת הבנים, שכן שבאותה העת כיהן גנץ כרמטכ״ל ואליו הוא מפנה את עיקר טענותיו. ״הוא זה שהוציא את החיילים לקרב ולא החזיר אותם. יותר משנתיים הוא כבר שר ביטחון ולא רק שהוא לא עושה שום דבר בשביל להחזיר אותם, הוא עושה ההפך״. גולדין מסביר את דבריו, ואומר כי גנץ ״מכניס פועלים מעזה ולא מתנה את המהלך בהשבת החיילים, זה דבר שלא עשו מאז 2014״.
לקראת חג הקורבן (עיד אל-אדחא) שמתקיים השנה בתאריכים 09-13 ביולי, הודיע בתחילת השבוע (א') מתאם פעולות הממשלה ביהודה ושומרון, אלוף רסאן עליאן, על שורת צעדים אזרחיים לאוכלוסייה הפלשתינית בשטחי יו"ש, לאחר שאושרו על ידי השר גנץ בכפוף להערכת מצב ביטחונית.
הצעדים האזרחיים לתושבי יהודה ושומרון: ביקורי משפחות בישראל. מכסה של 500 היתרי יציאה לחו"ל דרך נמל התעופה בן גוריון. מכסה של 200 היתרים לביקור בעיר אילת. הרחבת שעות פעילות המעברים. הצעדים האזרחיים לתושבי רצועת עזה: מכסה של 400 היתרי ביקור בירושלים; עבור גברים מעל גיל 55 ונשים מעל גיל 50.
מה אתה חושב על ההקלות של גנץ לקראת חג הקורבן?
״הכל לכבוד החג שלהם, את החגים שלנו הוא לא סופר. לפני שנה היה מבצע שומר החומות שבסופו גנץ הצהיר על ׳שין תמורת שין׳ – לא יהיה שיקום בעזה אלא בהשבת החיילים. הוא פועל בדיוק הפוך על אף הצהרתו״.
כל שנה בתאריך י׳ בתמוז מתקיים ׳יום צוק איתן׳. השנה מכיוון שהתאריך נופל בשבת האירוע יתקיים ביום ראשון. גולדין מספר כי ״מדובר באירוע ממלכתי בהר הרצל ובמשך ארבע השנים האחרונות אנחנו, ההורים של הדר, לא נכנסים פנימה ועומדים שם בחוץ עם הרבה מאוד מפגינים אחרים. חלק מהמשפחות השכולות עומדות בחוץ לבושות בחולצות עליהן נכתב ׳צוק איתן לא נגמר עד שובם של אורון והדר׳, וחלק נכנסות פנימה. גנץ יוצא ומדבר איתנו ומבטיח ושוב מבטיח לפעול״.