01
אהבת ירושלים – כל כך שמחתי לשוב אל הכותל, עד שלא חשתי בחום הכבד ששרר בירושלים בשבת פנחס. חשבתי על מאות אלפי עולי הרגל, שעלו לירושלים תחת השמש הקופחת, דרך מדבר צחיח וגבעות טרשים, צועדים במסירות ובשמחה ימים ולילות עם נשותיהם, טפם וצאנם, כשבידיהם פירות הביכורים ובליבם שיר הלל לירושלים. רגלי קלו ורון הציף את ליבי. שבת מברכים של חודש מנחם אב בכותל לאחר 2000 שנה של נבצרות, מבשרת ללא ספק את הדרך לגאולה השלמה.
02
אהבת חינם – בכיכר ציון פגשתי את ידידיי הוותיקים ד’’ר פרי נוסן ומנחם לנדאו שצועדים כמוני בכל שבת אל הכותל. יחד נכנסנו בשער יפו וירדנו דרך השוק אל רחבת הכותל. בדרך הספיק ד’’ר נוסן לספר לי על השבתות המשפחתיות המקסימות שאותן הוא מקפיד לקיים דווקא בארץ ישראל. עוד אנו יורדים במדרגות הכניסה לרחבת הכותל, עוצרים אותו זוג הורים שהגיעו במיוחד מעיר דוד, עם תינוק בעגלה, ומבקשים מהרופא אבחון למצבו הרפואי של התינוק החולה. הרופא לא נראה מופתע, הוא רגיל ל”אמבושים” כאלה של הורים מודאגים. התרחקתי מהם כדי לתת להם פרטיות. ד’’ר פרי בדק את התינוק בסבלנות ובלשון רכה, נתן הוראות והרגיע את ההורים. לאחר מכן ניגש כהרגלו, במסירות רבה, לארגן את המניין הקבוע שלו, כאילו לא קרה דבר. בסוף התפילה לא התאפקתי ושאלתי אותו מה הוא אמר להורים המודאגים: “שלחתי אותם דחוף למיון”. ולא פירש. חשבתי לעצמי איזו מסירות נפש, יראת שמים ואחריות ציבורית יש לרופא הצנוע הזה, שזוכה להציל נפשות בימים ובלילות וגם בשבתות בדרך לכותל…
03
אהבת העם של מנהיג – השבוע, בפרשת מטות-מסעי, משה רבנו מקבל הנחייה מהקב’’ה לנקום במדיינים כמבצע לאומי אחרון לפני עלייתו לגנזי מרומים. לכאורה, אם משה היה רוצה, הוא היה מתעכב קצת עם המבצע וזוכה להיות מנהיג עוד כמה חודשים או כמה שנים. אך לא כך נוהג המצביע הצנוע. הוא מארגן בזריזות רבה 12 אלף לוחמים ויוצא מיד לקיים את דבר ה’. את הובלת הקרב הוא מטיל על פנחס הכהן. לפנחס יש חשבון ארוך עם המדיינים שבין השאר מכרו את יוסף, סב סבו למצרים.
04
אהבה לבית המקדש – בשלושת השבועות התפילות בכותל מקבלות מימד נוסף. כאן מול קודש הקודשים החרב, מול כותל הדמעות נפתח הלב, דומעות העיניים בכמיהה לגאולת ישראל קיבוץ גלויות ובניין הבית השלישי. במרוץ החיים אנו מוקפים בחיי המעשה ושוכחים לרגע שעיקר העיקרים עדיין חסר לנו. לכאורה, יש לנו כבר הכול: ארץ ישראל נותנת פרותיה בעין יפה, הצבא שלנו הוא המתקדם בעולם, המוסד שלנו הוא המתוחכם בעולם, ה”חץ” שלנו הוא החכם בעולם, השקל שלנו הוא היציב מכולם וכו’ אז מה חסר לנו?
תוך כדי התפילה מול הכותל אני שואל: מה אבקש מה’, במיוחד בימי בין המייצרים? לא רק בניין המקדש חסר לנו, חסר לנו הרגש העדין של הרצון לבנות חברה מאוחדת יותר, ולא רק בעיתות מצוקה… מתוקנת יותר, חומלת יותר, אוהבת, מחבקת, סבלנית וסובלנית, זהירה בכבוד כל אדם, זהירה בדיני נפשות, מקפידה מאד בזהירות בין אדם לחברו בכבישים, מקפידה על חיסוני קורונה גם לבני הנוער, מכבדת את השבת הציבורית ואת המשפחה היהודית ועוד.
כמה דקות של צעידה מזרחה מהכותל והנה אני ניצב על הר הזיתים. כאן ליד הקבר של אביה, משקיף מזרחה אל הר הבית. שועלים מהלכים בו, הר הבית משמש מגרש כדור-רגל לצעירים ערבים, שאין להם שום קשר לארץ הזו ולקדושת ירושלים. הלב נצבט. הוו’אקף עמל קשות יום וליל ללא שום הפרעה, למחוק כל סממן יהודי מהר הבית. שליחי הוו’אקף פועלים גם מתחת לפני השטח שם חפרו ועקרו כל זכר יהודי, כדי שלא יתגלו בחפירות ארכאולוגיות עתידיות. לא רק חפרו אלא גם בנו בחלל שמתחת לרחבת הר הבית עוד מסגד ענק. סטטוס קוו לתפארת. וכל זה בלב ירושלים “הריבונית” שלנו.
כאן על הר הזיתים אני מתכנן לקיים גם השנה בע’’ה, סיורים, אירועי סליחות, לימוד ותפילה ברוב עם, בהושענא רבה ועוד ועוד. זו ההשתדלות הקטנה שלי כתשובת המשקל לשועלים המהלכים ממש מולי, על הר הבית.
בימים אלה של בין המיצרים אני משתדל ללכת בדרכו של רבי עקיבא שמצחק מול החורבן. כי כך לימד אותנו חזון הנביאים שניבא את החורבן הוא זה שחזה גם את קיבוץ הגלויות, גאולת ירושלים ותחיית המתים. בב’’א.
אז יש לי על מה להתפלל בימי בין המייצרים וגם במשך השנה הבעל’’ט…
שבת שלום, של בריאות, תקומה ובשורות טובות לעם ישראל.
