ביתנו הוא מבצרנו

01
לפני כמה שבועות קיימתי פגישה בנושא מסוים עם מספר נשים וגברים. בתחילת המפגש עשינו היכרות, סיפרתי קצת על עצמי ועל משפחתי והוספתי דברים הקשורים לעברי והם רלוונטיים לדיון. כשהגענו אל אחת הנשים שהיו בקבוצה היא הסתכלה עליי ושאלה: "איך אמרת שקוראים לאשתך?", עניתי לה: "כנה". היא אמרה: "אתה בטח לא זוכר, אבל אתה ואשתך הדרכתם אותי ואת בעלי לחתונה לפני 6 שנים" (אשתי ואני מדריכים זוגות שאינם מוגדרים דתיים לחתונה כבר מעל 10 שנים). אמרתי לה בצחוק: "מקווה שהיה בסדר…". היא השיבה: "היה מצוין, חלק מהדברים שאמרתם נמצאים בשיח הזוגי שלנו עד היום". שאלתי אותה: "מה את הכי זוכרת מהמפגש איתנו?" והיא אמרה מספר דברים שזכרה ודבר אחד מרכזי שזכרו היה 'דיני ייחוד'.
ניסיתי להיזכר מתי התחלנו לדבר עם הזוגות שכולם היו מוגדרים כלא דתיים על 'דיני ייחוד' ונזכרתי שזה קרה לפני כמה שנים כשאשתי כנה ואני הדרכנו זוג מקסים מדרום הארץ לפני חתונה.
כשסיימנו את ההדרכה שאלתי אם יש להם שאלות כלשהן בעיקר בנושאי דת. הבחור שאל: "מה זו השטות הזאת של היהדות ששמעתי פעם שנקראת "דיני יחוד"?". שאלתי אותו בחזרה: "תזכיר לי במה אתה עוסק?". הוא השיב שיש לו חדר כושר שהוא גם הבעלים שלו וגם מדריך בו בקרב מגע. המשכתי לשאול אותו "אתה מדריך גם נשים'?". הוא ענה: "מה זאת הפרימיטיביות הזאת בוודאי שאני מדריך גם נשים".
אז המשכתי ושאלתי, "היית מוכן לאמן אישה על המזרן באחת עשרה בלילה כשאתה והיא לבד במכון?". הוא ענה לי: "מה פתאום, זה לא שייך לעשות דבר כזה". עניתי לו "יופי, אז עכשיו הבנת מהם דיני יחוד".
02
אסיים בסיפור שאני חושש שלהרבה מחבריי יהיה קשה לקבל.
לפני כ – 20 שנה הייתי מפקד פלוגה במילואים וביצענו תעסוקה של שלושים יום בגזרת החרמון. בסיום התעסוקה נשארתי אחרון לחפוף את הפלוגה שהחליפה אותנו ובשעה 02:00 בלילה התכוונתי לנסוע לביתי אך פתאום ראיתי שקצינת הקישור של הגדוד גם נשארה. היא כל כך שמחה לפגוש אותי ואמרה לי: "איזה מזל שפגשתי אותך, אתה נוסע לגוש עציון ואני גרה בירושלים, תוכל להוריד אותי בבית?". השבתי לה שאני מבקש את סליחתה, אבל אני לא נוסע איתה לבד בשתיים בלילה מהחרמון לירושלים. אקח אותה בשמחה לבית החייל בקרית שמונה ומחר בבוקר אזמין מונית על חשבוני שתיקח אותה לירושלים.
היא הייתה בהלם מוחלט. האמת שגם לי זה היה קשה מאוד לפעול כך, אך ידעתי שזה מה שנכון לעשות. בסופו של דבר אכן שמתי אותה בבית החייל והמשכתי לביתי.
אחרי כמה שבועות היא התקשרה אליי ושאלה אותי אם שמעתי על הסיפור של קצינת הקישור ומג"ד המילואים, השבתי לה שלא. היא סיפרה לי על מג"ד מילואים שעזב את אשתו וילדיו ועבר לגור עם קצינת הקישור שלו. אז היא אמרה לי, "רק עכשיו הבנתי למה לא הסעת אותי לביתי".
03
אני חושב שכולנו נתקלים בהרבה מאוד סיטואציות בהן כל אחד יכול ליפול. לפני כשנתיים קבעתי פגישה עם מישהי במשרד בשעה 16:30, בדרך כלל בשעה הזאת תמיד יש מישהו במשרד, אבל פתאום קלטתי שכולם יצאו ואני נשארתי לבדי, מכיוון שהיא הגיעה מרחוק לא רציתי לפגוע בה והשארתי את דלת המשרד האישי שלי פתוחה וגם את הדלת הראשית של המשרדים. למרות כל זאת הרגשתי במהלך הפגישה שזו הייתה טעות ואני צריך להיזהר יותר. צריך להיזהר ולהקפיד לא להכניס את עצמי למקומות שקשה לצאת מהם.
אני ממליץ לכולם להיזהר, כשנזהרים אז גוברים הסיכויים באופן משמעותי שחס וחלילה לא ניפול.
מאחל לכולנו לחזק ולשמר את ביתנו ומשפחתנו. כי ביתנו הוא מבצרנו. 
ori88533@gmail.com