בתחילתו של שיעור שאלתי את הנוכחים מה הדבר הקשה ביותר בימי בין המצרים? קיבלתי תשובות מגוונות: איסור שמיעת מוזיקה, איסור השחייה, איסור קניית בגדים חדשים וחלק אף אמרו איסור אכילת בשר… כאן מתחילה הבעיה, הדבר הקשה ביותר בימי בין המצרים שאין לנו בית מקדש! שום מנהג ממנהגי האבלות אינו יכול להתקרב לגודל החסרון, שלצערנו לפעמים התרגלנו לכך, שאין לנו בית מקדש.
בעולם הרבני ידוע שתקופה זו של השנה היא רוויה בשאלות הלכתיות שהמכנה המשותף שלהם חיפושים אחרי 'היתרים הלכתיים', האם מותר לשמוע מוזיקה שקטה? לשחות לשם התעמלות? לקנות בגד ולא ללבוש וכו'. שאלות לגיטימיות לגמרי אך הם מגלות את עומק השבר שאנו שקועים בו שאינינו מרגישים כלל בחסרונו של בית מקדש ולכן הוא הוא לא באמת חסר לנו. ואני תוהה שהרי לעולם לא נשאל רב ע"י איש או אשה שיושבים שבעה על קרוב משפחתם: 'האם מותר לקנות בקניון בגדים ולא ללבוש בגלל שיש כעת מבצע 'שניים במחיר אחד'… האם מותר לעבור דירה באמצע השבעה כי כעת ההובלה זולה… האם מותר לשמוע מוזיקה שקטה וכו'. למה לא נשאל? כי היושב באבלו לא רוצה לקנות בגדים, ולא רוצה לעבור דירה וגם ממש לא מתחשק לו לשמוע מוזיקה.
נכון, המרחק של 1956 שנים מאז שחרב בית המקדש השני נתן בנו אותותיו ואנו לא מכירים מציאות חיים שלמה ומופלאה של בית מקדש. כיצד הבית בירושלים השפיע על כל חיי האומה ועל כל העולם כולו, אך באמת הנשמה, נשמתנו ונשמת העם כולו והעולם כולו חסרה… אנו מתפללים על בניינו, שרים וזוכרים את ירושלים, השארנו אמה על אמה לא מסוידת בביתנו בכדי שלא נשכח שאין לאלוקים בית, שחסרים לנו הלב והנשמה. בכדי להגיע למדרגת שקיקה ורצון אמיתי שיבנה לנו בית המקדש במהרה בימינו, קבעו לנו חז"ל את מנהגי האבלות בימים אלו, וכפי שכתב האדמו"ר מסלונים [נתיבות שלום עמ' קצ]:'המשמעות של האבלות על בית המקדש היא – אי השלמה עם חורבנו ותשוקה לבניינו, שישראל אינם משלימים לרגע אחד עם זה שבית המקדש חרב ותמיד הם מעלים את זכרונו על לבם ומשתוקקים ומצפים מתי יבנה ביהמ"ק' ומצטט את דבריו של של מרן הק' מקוברין זי"ע 'שהגרוע ביותר הוא כאשר משלימים עם המצב כמות שהוא, וכך האסון הגדול ביותר הוא כאשר יהודי משלים שאפשר לחיות גם בלי בית מקדש'.
אז מה באמת חסר לנו? כותב הרב קוק בסידורו [עמ' קכז]: 'כל הקלקולים הפרטיים באים רק מחסרונה של הארת החיים הכלליים. חרבן בית המקדש, שנטל כבוד מבית חיינו, הוא הוא הגורם שעולמנו נחשך, והנשמות סובלות מצרים ומחשכים, ועל כן באים הגרעונות הנוראים, המסבבים כל חטא, כל עון וכל פשע'.
עולמנו נחשך, תחנת הכח, טורבינת החשמל העיקרית של האור בעולם הפסיקה לפעול כשחרב בית המקדש. ההשלכות עלינו קשות מאוד, קלקולים גשמיים ורוחניים וגרעונות איומים. נכון, אינינו מרגישים זאת, אנו כמו העיוור מלידה שלא מבין את יתרון האור על החושך, אך הנשמה שלנו צועקת ודורשת את האור המיוחד הזה: 'על כן מוכרחת היא הנשמה הישראלית לבקש את תקונה בשרשה, יוחזר כבוד ד' על מכונו, יגלה הדר הקדש וזיוו בעולם, והכל ישוב על מכונו' [שם]. לכן ימי בין המצרים שבהם אנו חווים את עומק החושך של חסרון בית מקדש הם גם הימים שבהם יש כח להארת ובניינו מחדש. 'כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה'. ■
