01
בפרשת תרומה אנו נפגשים עם המשכן, בית המקדש בגלגולו הראשון. המשכן היה מלאכת מחשבת של פאר, יצירה ושלמות. פרטי פרטים של כסף וזהב, בדים, צמחים ואומנות. בלב המשכן ישב ארון העדות ובו לוחות הברית, ומעליו הכרובים, דמויות מלאכים ש"דמות פרצוף תינוק להם" (רש"י). בתוך כל היצירתיות הפאר והשכלול, מבעד למסכי הזהב והכסף נמצאת "התינוקיות" – המקור שממנו אדם יונק; הקדושה; הלב הטהור; ילד של אבא.
02
באופן טבעי ככל שהתינוק גדל המערכות החיצוניות שואבות אותו: ההצלחה; היצירה; המימוש העצמי; ההערצה של הסביבה, וכו'. ואז הוא עלול למצוא את עצמו מוותר על מקום היניקה; הוא עלול אפילו להכריז על כך בגאווה. לשכוח מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך. אלפי הלייקים מעניקים אשליה של "אמת מורכבת" שמנסה להחליף אמת פשוטה.
03
בסופו של דבר – כשירו של הרב יצחק הוטנר זצ"ל –"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו". ההצלחה בעולם הזה תלויה במשכן ששוכן בליבנו. וכל אחד מאיתנו כדאי שיזכור שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות – ולא לייקים – אלא תורה ומעשים טובים בלבד. כאשר אדם בונה משכן אמיתי בלבבו הוא הולך ויוצר, מגיע לכל המערכות – אבל כל חייו הם רצף גדול של תורה ומעשים טובים.
04
"הופר החוזה בין המדינה לאזרחיה"; "הממשלה לא ראויה לעם הזה"; "הפקרתם ועכשיו תשלמו" – משפטי הרעל הללו שמטופטפים כבר שנה וחצי בידי קבוצה מאד מסוימת – יוצאים מתוך נקודת הנחה שקיימת הפרדה בין האזרחים לבין המדינה. הלך החשיבה הוא שמדינת ישראל היא סוג של "ספק שירותים" והאזרח הוא בעמדת לקוח. ברגע שזוהי צורת החשיבה הרי גם ברור ש"מגיע לי", ואוי ואבוי למי שלא ייתן לי.
05
פרשיות השבוע הללו עוסקות בתרומה שהביאו בני ישראל לבניין המשכן. המלה תרומה נגזרת מהשורש רו"ם. תרומה מאפשרת להתרומם; להצליח להתנשא מעבר לאגואיזם האישי ולהתחבר למשהו גדול יותר. כל פרט במשכן התחבר בסופו של דבר לבניין שלם. היכולת לתרום לכלל היא בכך שהפרט רואה עצמו כשותף עם הכלל ולא כמשקיף מן הצד.
06
בוודאי שיש מקום לביקורת נוקבת כלפי אנשים ספציפיים במדינה אולם עמדת התורם היא עמדת שותף ולא עמדת לקוח. כשם שבני זוג יכולים לבקר אחד את השני, וכשם שישנם חיכוכים בין הורים לילדים – ויחד עם זאת המצב הבריא הוא שהם רואים את עצמם כיחידה אחת, וממילא הביקורת תהיה עניינית, פחות ארסית וללא איומים.
07
מי שמצוי בעמדה נפשית כזו יודע גם להוקיר תרומה של אחרים. לפני שנה, בעת שהיינו מפונים מהעיר שדרות ושהינו ארבעה חודשים בבתי מלון הזכרתי לעצמי מידי פעם שבמדינות אחרות שבהן נאלצים לפנות אזרחים עקב מלחמה או אסון טבע – לא תמיד מיישבים את הפליטים בבתי מלון והם לא זוכים להטבות מהממשלה (!) ולחיבוק שלא נגמר מכל שכבות האוכלוסייה. עם ישראל אוהב לקטר אבל גם יודע לתרום מכל הלב. ■
