01
פרשת ויקרא, אותה קראנו בשבת שעברה, פותחת ב"אדם כי יקריב מכם קרבן לד'" (ויקרא א, ב). כלומר, הנושא בפרשה הוא אדם מישראל המביא קרבן וכבדרך אגב מוזכרים אף הכהנים המסייעים לו בכך. פרשת צו לעומתה פותחת ב"צו את אהרון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה" (שם ו, ב) – גיבורי הפרשה הם הכהנים. שבט לוי. הפרשה כולה מתמקדת בו: מה תפקיד הכהנים והלוויים בקרבן העולה, המנחה, החטאת, האשם, התודה והשלמים; קורבנו המיוחד של אהרון "ביום המשח אותו"; תיאור הלבשתם של אהרון ובניו וכו'.
02
מהו תפקידם הייחודי של שבט לוי שעבורו ייחדה התורה פרשה תמימה? שבט לוי הוא השבט הרוחני של עם ישראל. השבט שתפקידו היה לעבוד את עבודת בית המקדש בתקופות מסוימות בשנה, ואילו בשאר הזמן תפקידו היה להסתובב ברחבי הארץ וללמד את העם תורה – "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז). לשבט לוי גם לא היה נחלה משלו בארץ ישראל – הוא שבט שחי "מחוץ לחיים". לא ניכנס להקבלה שמנסים כיום ליצור בין שבט לוי למגזר שאינו משרת בצבא בטענה שהוא אחראי על הצד הרוחני בעם ישראל (רק נעיר שגם שבט לוי לא היה פטור ממלחמת מצווה) אלא נדבר על העיקרון שבשביל לקיים את החברה ישנם כאלה שצריכים להיות "מחוץ לחיים".
03
בשביל לקיים חברה יש צורך באנשים שמוכנים לצאת מהחיים בכל המובנים: הורים "יוצאים" מן החיים, כלומר מקריבים חלק מחייהם על מנת להקים משפחה; בחורים צעירים מקריבים את כוחותיהם בגיל העלומים כדי ללמוד תורה; אנשים בתפקיד ציבורי מנהלים אורח חיים לא נורמאלי בכדי שהחברה תוכל לתפקד; וכמובן חיילים מקריבים את חייהם לצורך קיום האומה; כל אלה מצווים להקריב משהו פרטי למען הכלל – "צו את אהרון ואת בניו".
04
ביהדות, כאשר רוצים להנציח נפטרים, אומרים את תפילת הקדיש. כאשר אנו נפגשים עם המוות נפער חלל בחיינו ויש צורך למלא את החסר. באמצעות תפילת הקדיש אנו מודיעים כי למרות הצער האדיר שבו אנו נמצאים, התגלותו (שמו) של הקדוש ברוך לא התמעטה בעולם אלא אדרבה, "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא" – יתגדל ויתקדש שמו הגדול. אף אם בעולם הזה אנו חווים חיסרון נורא, הרי בחשבון הנצח – שמו של הקדוש ברוך הוא הולך ומתגדל "לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא".
05
היציאה מן החיים איננה ניתוק מהם אלא אדרבה, חיבור עמוק לחיי הנצח. לא במקרה אנו קוראים השבת גם את פרשת פרה. הרב שמשון רפאל הירש (בפירושו לתורה במדבר יט, כב), מסביר כי פרה אדומה מבטאת את שיא עוצמת החיים (פרה היא בעל חיים אימתני בעל כוח עבודה גדול, אדום הוא צבע המבטא דם, כוח של חיים), הדרך להיטהר מטומאת מת היא על ידי חיבור לשיא החיים, ודבר זה נעשה על ידי זריקת אפר של פרה אדומה (המעורבב במים, שגם הם מבטאים מקור חיים, טבע ורעננות) על האדם שבא במגע עם המוות. אנו לעולם לא יוצאים מן החיים; אנו מצויים לחיות אותם באופן הראוי, ולעיתים – להקריב את המציאות הפיסית למען האידיאל הנצחי.
06
החיילים שלנו ש"יצאו מן החיים" לא הפסיקו לחיות אלא התחברו למקור טהור הרב יותר – לחיי הנצח של האומה. במותם ציוו לנו את החיים. יתגדל ויתקדש שמיה רבה. ■
