הייתי הכי מאושרת כשהבאת לי עץ.
עץ תפוח. בן 4 שנים.
מזל שיש לי אוזניים – אחרת היית צריך לקפל את החיוך שלי מהכפר השכן.
הייתי הכי מאושרת כשהבאת לי עץ.
עץ זית. צעיר. עם פוטנציאל לדורות.
מזל שהייתה שעת בוקר, וצווחות הגיל שלי לא העירו אף אחד.
הייתי הכי מאושרת.
התבוננתי בגזע. ליטפתי את השורשים החשופים לפני שתילה באדמה קבועה.

חייכתי אל העלים והברקתי אותם מדי יום. 
השקיתי אותם באהבה בכל ערב. פיזרתי להם מילות אהבה לצמיחה נכונה.
הייתי הכי מאושרת.
כי אחרי ימים נוראים מגיעים ימים של שמחה. של מצווה.
אחרי ימים של גלות מגיעים ימים של בית.
אחרי ימים של ייאוש מגיעים ימים של תקווה.
הייתי הכי מאושרת.
כי גזע ושורשים ועלים לתפארת
הם כמיהה גלויה ונסתרת.
ליציבות, להמשך, לנצח.
הייתי הכי מאושרת. רציתי שהרגע יימשך לנצח.
כי מה צריך בשעת משבר? רגע משמח להיזכר בו, להיאחז ולטפס.
מה צריך בשעת החושך? אלומה קטנה לפלס דרכה.
אבל הרגע הזה, כטיבם של רגעים, לא נמשך לנצח.
רק הזיכרון, המבט, החיוך נחרתו בי. המחשבה, ההילה שעטפה אותנו באהבה, חוגגת מעלינו בשעות של פקקים ומפזרת עננים.
מפזרת ענני עצב מכניסה ענני כבוד. מפזרת קולות של פחד, משמיעה קולות של ברכה.
מעין הילה כזאת מיוחדת שיש פעם בשנה. בהתקדש עלינו חג הסוכות.
ואני כאן, עומדת היום, הכי מאושרת.
לא הבאת לי עץ. ולא תפוח ולא זית.
אבל הרגע הזה כשעמדנו על סף הדלת, בכניסה לבית, ולחשת לי "אוהב" ועניתי "בחזרה"
והרגשתי איך אתה לי שורשים חזקים ועלים מבריקים. וידעתי. פשוט ידעתי.
שהחג הזה יהיה שמח.