האם יעלה על הדעת שתיתכן מציאות של הורים שיסקלו את בנם בגלל שהוא 'זולל וסובא'? התורה בפרשתנו מתארת לנו מציאות הזויה של בן שאכל בשר ושתה יין בכמות גדולה שדינו דין מוות בסקילה. על איזה איסור עבר הבן? וכי אסור לאכול בשר ולשתות יין? אומנם זה לא נאה לשקוע בתאוות הבשר ובשתיית היין, אך עד כדי כך הפליגה התורה וחייבה בן זה בסקילה? תשובת חז"ל (סנהדרין ע"ב, א): "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מְגַמֵּר נכסי אביו… ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות (והורגן). אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב".
מגלה לנו התורה את יסוד הבעיה – כאשר אין הצבת גבולות מצד ההורים, כאשר עיקר חיי האדם הופכים להיות סביב תאוות, באמת כבר אין טעם לחיי האדם, אין תכלית משמעותית לחיים כאלה ולכן החיים מיותרים. אך עדיין שאלתנו נשארת קשה, מדוע נעניש אדם שאכל בשר ושתה יין בדין מיתה? אפילו על גניבה לא מחייבים מיתה?
התורה אומרת שבן סורר ומורה נדון על שם סופו, מכיוון שאם ימשיך כך הוא ישתעבד לחיי ההוללות ולא ימצא די מחסורו, ואז ייאלץ ללכת ללסטם את הבריות, לכן אמרה תורה "מוטב ימות זכאי ולא ימות חייב". אך עדיין קשה כיצד אנו סוקלים 'מראש' עוד בטרם עבר הבן ונהיה חייב?
ניתן לומר שיש כאן קריאת כיוון משמעותית לנו כהורים. התורה רצתה לגלות לנו את עיקרי החינוך ואת מטרת חיינו בעולם. באמת דינו של בן סורר לעולם לא יושם הלכה למעשה, אך כדי שנעמיק בעומק הפער בין חיי הוללות וחיים חסרי תוכן לבין חיים משמעותיים – כתבה התורה דין תיאורטי זה של בן סורר. אפילו לחיים סתמיים יש תקווה ותוחלת, אפשר לתקן, אך כאשר אדם כבר 'מכור' לגמרי לתאוותיו, הוא כבר הוציא עצמו מהחיים הישראליים הנורמליים, אז מה עושים? התורה מזעזעת אותנו: דין בן כזה בסקילה!
התורה רוצה שנפנים שעלינו כהורים מוטלת חובת החינוך לילדינו. ריבוי בשר ויין מביא לאסון, הורה מפנק אינו הורה בהכרח מחנך… הפנייה של פרשתנו היא לנו כהורים לא להירדם בשמירה, אסור לחכות למצב של בן סורר ומורה, חייבים לעצור את ההתדרדרות כבר בתחילתה. הרבה פעמים נוח לנו לעצום עיניים, אך בגלל זה באה התורה ומצווה אותנו להסתכל על המציאות נכוחה: זה הבן שלנו והוא עלול להיות בן סורר ומורה, אם נתעלם, הבעיות לא ייעלמו. חובתנו לדאוג שלא נהיה אנחנו אלה שגורמים לילדינו להיות סוררים וסובאים ומתהוללים. חינוך דורש המון השקעה, התמדה, הצבת גבולות, ומעל הכול – אהבה אמיתית ותפילה גדולה על ילדינו. ■
