בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.

השבוע לפני 65 שנים, כ״ה בטבת ה׳תשי״ח (17.01.58) קבע בית המשפט העליון כי ישראל קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים ולא היה שותף ולו במעט להשמדת יהודי הונגריה וגזל רכושם. אולם פסק הדין שניתן כמעט שנה לאחר ההתנקשות בקסטנר, לא הצליח למחות את תוצאות המשפט הראשון מזיכרונו של הציבור: ״קסטנר מכר את נשמתו לשטן״.
ישראל קסטנר נולד בהונגריה, ובזמן מלחמת העולם השנייה היה חבר בוועד העזרה וההצלה בבודפשט. הארגון סייע ליהודים שנמלטו מפולין ומארצות נוספות להונגריה, שנחשבה בטוחה יחסית, ואנשיו ידעו על השואה נגד היהודים בפולין וברוסיה. כשכבשו הנאצים את הונגריה נפגשו נציגי הוועד עם עוזרו של אייכמן וניסו להציע עסקה שתכלול את הצלת יהודי הונגריה תמורת תשלום. לבסוף הצליח קסטנר לשכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של מעט יהודים, במה שזכה לכינוי ׳רכבת המיוחסים׳ או ׳רכבת קסטנר׳.
על הרכבת היו 1,684 אנשים, ביניהם עשירי הקהילה היהודית בבודפשט, רבנים, ידידיו של קסטנר ובני משפחתו – ובהם אימו, אשתו ואחיו. לאחר עיכובים רבים הגיעה הרכבת לשוויץ הניטרלית, כשבמקביל מתרחשת השמדת יהודי הונגריה בקצב הולך וגובר.
משפט גרינוולד
שמו האמיתי של משפט קסטנר היה אמור להיות ׳משפט גרינוולד׳. ליתר דיוק, משפט קסטנר כלל לא התנהל נגד קסטנר – אלא נגד עיתונאי זקן בשם מלכיאל גרינוולד. בשנת 1952 פרסם גרינוולד האשמות חמורות נגד קסטנר, טען כי הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים וכי השתתף בגזל רכושם יחד עם ידידו הנאצי, קורט בכר. גרינוולד גם טען כי קסטנר העיד לטובת בכר במשפטי נירנברג, עדות שהיא עדות שקר.
קסטנר, שהיה מאנשי מפא״י ומקורב לשלטון, עבד באותה העת עבור השר ד״ר דב יוסף ונחשב עובד מדינה. השר והיועץ המשפטי לממשלה הותירו בפניו שתי ברירות: תבע את גרינוולד תביעת דיבה או שתתפטר. קסטנר הגיש תלונה נגד גרינוולד, והפרקליטות מיהרה להגיש נגדו תביעת דיבה. אלא שבמשפט הכול התהפך.
את גרינוולד ייצג עורך הדין שמואל תמיר, במקור כצנלסון, בן למשפחת אנשי ציבור. אימו, בת שבע כצנלסון, הייתה חברת כנסת בכנסת השנייה של מדינת ישראל, ואביו, ד״ר ראובן כצנלסון, הקים את קופת החולים עממית (לימים הפכה למאוחדת). תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 והתחיל את דרכו הציבורית כבר בהיותו נער בן 15, כשהצטרף לארגון האצ״ל בירושלים. בהמשך הפך תמיר לסגן מפקד האצ״ל בירושלים, ואף הוגלה לקניה באפריקה לשנה וחצי, לאחר שהלשינו עליו לבריטים בתקופת הסזון. עם הקמת מדינת ישראל חזר תמיר מקניה, ושוחרר.

בתאריך ז׳ בתשרי תשע״ט, בין כסה לעשור, ב-06.09.18, בשעת בוקר, בעודו צועד סמוך לכניסה לקניון ״הרים״ בגוש עציון אשר בצומת גוש עציון הגיח מחבל מאחורי ארי פולד, התנפל עליו ודקר אותו בגבו ובצווארו. ארי הסתובב אל המחבל, הבחין בסכין המגואלת בדמו, קרא: ״מחבל, מחבל!״ הדף את המחבל ונאבק בו. עם מנוסת המחבל, ועל אף פציעתו האנושה, רדף ארי בגבורתו העצומה אחר המחבל בשארית כוחותיו, והצליח לירות בו בנשקו האישי לפגוע במחבל בטרם התמוטט ונפל על הארץ. ארי פונה לביה״ח שערי צדק פצוע אנושות, ולמרבה הצער מת כתוצאה מפציעתו. בפעולותיו, על אף פציעתו האנושה, ובכוחותיו האחרונים, מנע ארי מהמחבל להמשיך את מסע ההרג של המחבל והציל אחרים. לארי ז״ל הוענק עיטור המופת האזרחי על מעשה שנעשה באומץ לב, הראוי לשמש מופת לחברה ולקהילה.
ארי פולד הי״ד היה בן 45 בהירצחו. והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר עציון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים וארבעה אחים.
לאחר מותו והענקת עיטור המופת האזרחי, נצרבה דמותו הגיבורה בתודעת העם, ומאז היא משמשת כדמות מופת בעיני רבים. נוסף על אתר הנצחתו בשמורת עוז וגאו״ן הצופה אל מקום הרצח, מקימים בימים אלו חבריו ושכניו בשכונת הזית שביישוב אפרת בית מדרש שייקרא על שמו של ארי ז״ל. בית המדרש שייבנה בע״ה כחלק מבית הכנסת זית רענן, ייתן מענה למגוון צרכי הקהילה של ארי בו הוא היה חבר ואף ממייסדיו. בית המדרש יהווה מקום חי ותוסס של לימוד תורה, תפילה וקדושה. מקום מלא חיים ואמונה.
ארי (יואל) פולד הי״ד, גדל בניו יורק עד גיל 18, במשפחה עם ארבעה אחים, בן לאבא איש חינוך. בגיל שמונה עשרה הגיע לבדו לשנה בארץ, וקבע את מושבו בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. לצד לימודי התורה, למד ארי להתאהב בנופים המרהיבים ובאנשים הנעימים החיים כאן בארץ. על כן, גמלה בליבו ההחלטה כי יישאר לגור כאן את חייו.
אף על פי שלא היה חייב, בחר ארי לאחר שנת לימודים בישיבת הכותל להצטרף לשירות המדינה כחייל לוחם בחטיבת גולני. ואחרי שהשתחרר, גילה ארי שבגלל הגדרתו כ׳מח״ל׳ = מתנדב חוץ לארץ, אין הוא מחוייב בשירות מילואים. ארי לא היסס לרגע, ובשיתוף פעולה עם רחבעם (גנדי) זאבי דאג לכך שישובץ במהרה ביחידת מילואים שם שרת עד יום נפילתו.
בשנה לאחר עלייתו ארצה, סחף אחריו ארי גם את הוריו.
מגיל שבע ארי למד קראטה בשיטה מיוחדת המשלבת טכניקות שונות מכל אמנויות הלחימה המזרחיות. גם בארץ המשיך ללמוד ואף לימד קראטה – בבית שמש, בירושלים ובאפרת. ארי אהב במיוחד את האמונות שמאחורי הקראטה, הוא תירגם את הכלים שמלמד אותנו אומנות הלחימה בשביל להתכוון בתפילה. עם השנים הוא התקדם והגיע לדרגה הנקראת ‘חגורה שחורה DAN 4׳.
ארי היה ציוני מובהק, עסק בהסברה והיה מאוד פעיל ברשתות החברתיות, התראיין לתוכניות שונות ונלחם למען עם ישראל בארץ ישראל. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה, במלחמות ישראל, בתאריכים ובעובדות היסטוריות. הוא לא התבייש ולא התנצל על כך שזוהי הארץ שלנו וזכותנו להיות כאן. ״כשהוא דיבר על ישראל עיניו בהקו – זה מה שהוא אהב לעשות״, תיארו אוהביו. אהבתו לארץ הייתה הרבה מעבר לדיבורים בעלמא, כיוון שכאמור, ארי בחר מיוזמתו לעלות ארצה, לשרת בצבא, ולהמשיך ולשרת במילואים גם אחרי שחרורו הרשמי.
ארי למד באוניברסיטת טורו וקיבל תואר במינהל ושיווק, אך מעולם לא הצליח לגבור על התשוקה הגדולה שלו – לחינוך. הוא למד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת ליפשיץ בירושלים, ובמשך שנים היה מחנך כיתה ו׳ בנים בבית ספר ״מקור חיים״ ואחר כך בבית ספר ״יהודה הלוי״ בירושלים. לימודי קודש היו לחם חוקיו. אחיו סיפר בעבר: ״הראש שלו תמיד היה בתוך ספר, הוא קרא את הגמרא כמו נובלה״.