לא קלה היא גאולתם של ישראל. הם מאמינים בני מאמינים. אבל…
כאשר בא משה אל בני ישראל ואומר להם שה' פקד אותם, הם מאמינים. כאשר הוא אומר להם לצאת ממצרים – ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.
אם ישראל לא שומעים – יישלח משה אל פרעה כדי שפרעה יוציא את ישראל ממצרים. וכאן משה שואל: הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה?
גם כאן, לא קלה גאולתם של ישראל. פרעה לא רוצה לשלח את ישראל. טענותיו של משה אינן משכנעות אותו. ובסופו של דבר הוא אינו משלח את ישראל לחפשי בשמחה ובשירים. הוא מגרש את ישראל ביד חזקה בחצי הלילה כשהוא מבין שאין לו ברירה, ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ.
לשנה הבאה….
באותו לילה ישבו ישראל בבתיהם ואכלו את הבשר כבני חורין. הם אכלו אותו בחפזון, מתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידיהם. האם משמעות הדבר שהם האמינו שהלילה יוצאים ממצרים? מסתבר שלא. הלא צדה לא עשו להם.
בכל דור ודור יהודי רואה את עצמו כיוצא ממצרים. כל יהודי אומר שהוא מאמין בגאולה. בשמחה הוא ישב בסלון ביתו כבן חורין ויאמר לשנה הבאה בירושלים, תוך שהוא יודע שכך יאמר גם בשנה הבאה וגם בשנה שאחריה.
בכל שנה ושנה הוא אומר "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון". אבל הוא לא רואה את עצמו יוצא מהבית והולך ובונה את המקדש.
אז אם משה רוצה שנחזיק מקל ונחגור את המתניים ונאמר לשנה הבאה בירושלים – בשמחה. אבל לקום? לצאת מהבית וללכת?
לחיות אחרת מאיך שהתרגלנו?
הגאולה באה באותות ובמופתים. אבל מי שמתעקש לא לראות אותם לא יראה אותם.
כך היא דרכה של חרות
וכאן כמובן עלינו להשיב על שאלתו של משה: וכי פרעה הוא הפתרון? הוא זה שישמע בקול ה' ויביא את הגאולה?
הגוי לא שומע בקול ה'. הגוי לא מבין שהוא מביא את גאולתם של ישראל. הגוי חושב על עצמו. הגוי מנסה להציל את עורו. הוא לא מוציא את ישראל בשמחה. הוא מגרש אותם מבתיהם ביד חזקה באמצע הלילה. הילדים אוהבים לשיר על פרעה בפיג'מה באמצע הלילה. האמת היא שבני ישראל גורשו מבתיהם באמצע הלילה. למרבה המזל הם לבשו עדיין את בגדי החג שהם שאלו מהמצרים כי אף אחד לא האמין שהגאולה תבוא אי פעם. ומי יודע? אולי חלק מהם עוד חלמו שהם יצליחו להחזיר למצרי את הבגד ולברוח בפיג'מה.
כשהיהודי לא עושה מה שהוא צריך לעשות כדי להגאל – יבוא הגוי ויתן לו בעיטה באמצע הלילה. בעיטה אחישנה.
אבל יש תנאי לגאולה בדרך זו. ישראל לא יגאלו בדרך זו עד אשר יזבחו את אלהי מצרים לעיניהם. ובדם של אותו שה – יסמנו את בתיהם. יבדילו את עצמם מהגויים, מאמונותיהם, מתרבותם, ומכל הפוליטיקלי-קורקט שלהם. רק כך יגאלו ישראל. הם לא יגאלו עם גוי טוב וחביב שרוצה לגאול אותם, וטוב שכך. הם צריכים לפחות בדבר אחד לעמוד על רגליהם שלהם ועל אמונתם שלהם.
לא קל לשחוט את הפרות הקדושות של כל העולם. אבל בלי זה אין גאולה.
איך אין גאולה? ישראל לא רואים? פקחו את העינים. תראו את הגאולה. איך אפשר היום לא לראות אותה? היא פה. באותות ובמופתים, ובמלחמה, וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים. איך אפשר שלא לראות את יד ה'?
רק אחרי שעברו ישראל את הים הצליחו לראות את היד הגדולה, ועדיין חיפשו כל תירוץ לחזור למצרים.
אי אפשר ברגע אחד לקחת עם שקוע במעמקי הגלות ולשכנע אותו שהוא רואה גאולה בעינים, ושעליו לצאת, להלחם על ארץ ישראל, להשליך את תרבות מצרים ולהפסיק להשען על פרעה, לבנות את המקדש ולהקריב את הפסח. זהו תהליך. הוא מתקדם. לאט אבל בטוח. אבל זה לא קורה בבת אחת. כך היא גאולתן של ישראל.
אי אפשר לקחת עם שיושב בגלות, ולהפוך אותו בן לילה לעם שבו כולם עם זקן וציציות עד הרצפה, וכולם גם מתגייסים ולוחמים וכובשים את הארץ ולא רוצים לחזור לגולה. זה לוקח כמה דורות.
אבל אוי ואבוי אם מי שיביא את הגאולה יהיה גוי חביב ונחמד שלוקח פטרונות על עם ישראל ומביא להם את הארץ. ככה לא יוצאים לחרות. אם גוי יכול להוציא אותנו לחרות, זה רק גוי שכועס עלינו, ושלא במודע ונגד רצונו הוא נעשה ידו החזקה של ה'. וגם זה – רק אם נפסיק כבר לנסות לרצות את כל העולם. השאיפה לרצות את כל העולם – גם היא אינה חרות. ■
