- סיפר לי מו"ר הרב ישראל לוריא, בעל "נתיבי ישורון", יליד טבריה על הרב אשר זאב ורנר, אשר היה אב בית הדין בטבריה, כשרב העיר היה הרב רפאל קוק. מכיוון שמשכורת הדיינים גבוהה משל הרבנים, ביקש הרב ורנר שיקטינו את משכורתו שלו, שלא תהיה גבוהה משל רב העיר. הוא חשש שמא הבדל במשכורות יפגע בדרך כלשהי בכבוד שירחשו בני העיר לרבם.
הרב ורנר היה בעל חסד ומכניס אורחים גדול. בתקופת הצנע היה קיצוב של המוצרים, וביצה הייתה מצרך נדיר. כשהיה לו אורח, הוא היה נותן לו את הביצה, והוא עצמו היה מסתפק בלחם עם מעט שמן, לפי הקיצוב. פעם שאלוהו מה ראה להנהגת חסד קיצונית זו, והוא השיב בפסוק מהתורה: "מאשר שמנה לחמו"- שמי אשר, אני טובל לחמי בשמן, ולא חסר לי דבר. "והוא יתן" – אבל כשעוסקים בנתינה, צריך לתת 'מעדני מלך'.
פעם היה אורח שהרגיש אצלו כל כך טוב, עד שנשאר שבוע, שבועיים, ולא הראה כל סימני עזיבה. מישהו מהקהילה פנה לאורח והוכיחו על כך שהוא מנצל את טוב ליבו של הרב. האורח השתכנע ועזב. כשגילה הרב ורנר את הדבר, הוא פנה בכעס אל בני קהילתו, ואמר: "מישהו מכם לקח לי את האורח. הרי הכנסת אורחים זו נקודת הלב שלי! כיצד הרשה לעצמו מישהו לקחת לי את הזכות הזאת?". - סיפר לי לאחרונה אחד מתלמידי ר' אריה לוין, הרב אברהם ויינבך: "ידוע שכשהיה ר' אריה מבקר בשבתות בכלא הבריטי, כרבם של האסירים, הוא היה מבריח פתקים בכיסיו העמוקים עבור האסירים. אבל היו לו דרכים נוספות. הוא היה מנהל את התפילות, והיה עושה 'מי שבירך' ארוך לעולים לתורה. בתוך ה'מי שבירך' הזה, במנגינה הידועה, כדי שהבריטים לא יעלו חשד, הוא היה משחיל ידיעות רבות ודרישות שלום, ומסיים הכוח ב'ונאמר אמן'..".
משסיפרתי את הדברים לנינו של ר' אריה, הרב אברהם קוגל, הוא הוסיף: "שהיתי לידו גם בעת חוליו האחרון. יום אחד הוא סיפר לי שחלם שבאים לקחת את נשמתו. ואז החלו לרדת מהשמים כל הפתקים שהיה מחביא בעומק כיסיו, במסירות נפש, כדי להעביר לאסירי המחתרות בכלא הבריטי. הפתקים ירדו על מיטתו והשאירוהו בעולם הזה. הוא החשיב מאוד את עניין העברת הפתקים, ראה בהם זכות שנותנת לו חיים".
עוד סיפר הרב ויינבך: "הייתי בכיתה א בחדר 'עץ חיים'. בצמוד לת"ת היה מוכר תה. היו באים אליו עם כוס ריקה והוא היה מוזג לתוכה תה. פעם ביקש ממני המלמד, ר' לייב רוחמקין (חמיו של הגרש"ז אויערבך), לקנות לו תה. בדרך חזרה נפלה לי הכוס שהוא נתן לי, התה נשפך והכוס נשברה. לא ידעתי מה לעשות והתחלתי לבכות. עבר שם ר' אריה, שאל מה קרה, ונתן בידי שני גרוש, סכום שהספיק לקנות גם כוס חדשה וגם תה. חזרתי עם הכוס המלאה למלמד. הוא הכיר בכוס שאינה שלו, והוציא ממני את כל הסיפור. אחר כך הוא הלך לר' אריה לתת לו שני גרוש, ור' אריה לא הסכים בשום אופן לקבלם, שהרי לא על דעת כן הוא נתן את הכסף".
אגב, נכשלתי בלשוני כששאלתי את הרב ויינבך היכן למד אחרי ׳עץ חיים׳. הוא אמר: ״אינך יודע? אומרים שלעץ חיים נכנסים בטלית ויוצאים בטלית״ (כשהילד מגיע לגיל 3 אביו מביאו לת״ת מכוסה בטלית וממשיכים ללמוד שם עד ליום הקבורה… אני אכן זוכר את בית המדרש מלא בילדים קטנים ובזקנים מופלגים, יחד כולם קדושה…). ■
