רבנו, הרב צבי יהודה, נהג להעיר את הערותיו על כל ספר שקרא או למד. בספר 'משפט המלוכה בישראל' ישנו מאמר בשם 'המלחמה לאור מוסר היהדות'. לדעת המחבר, היהדות התחילה ב'מלחמה נגד המלחמה', וכך הוא כותב: "גבורת המלחמה, אשר רצח נפשות כרוך בה, נמשלה לכוח בהמי גס, בניגוד לכוח הרוחני של הקב"ה – לא בגבורת הסוס יחפץ… הזלזול המוסרי בגיבור מלחמה משתקף ביותר במסופר בדוד, שעל אף כל ניצחונותיו על אויבי ישראל לא נחשב לו הדבר לצדקה, אלא להיפך, זה פסל אותו מלבנות את בית המקדש – דם לרוב שפכת… כי דמים רבים שפכת ארצה לפני… לא תבנה בית לשמי…"
הערות רבנו מודפסות באותו ספר, וכך הוא מעיר: "הזלזול המוסרי בגיבור מלחמה – אינו החלטי אלא יחסי. לפי מצב האדם היחידי והציבורי והעולמי. אפילו על הקב"ה נאמר באז ישיר – 'ה' איש מלחמה ה' שמו'".
רבנו מביא בהערתו פסוקים רבים המאששים את דעתו: "ה' צב-אות מפקד צבא מלחמה"; "ה' כגבור יצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה"; "מי זה מלך הכבוד, ה' עזוז וגבור, ה' גבור מלחמה"; בברכות יעקב לבניו: "גור אריה יהודה… כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" ו"הנשך עקבי סוס ויפל רוכבו אחור"; "מלחמה לה' בעמלק מדור דור"; גבורתו הנאדרה של שמשון נמשכה ונתיחסה מתוך רוח ה' שהיתה מפעמת בו; " וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל…"; ובשבחי דוד נאמר "גיבור חיל ואיש מלחמה"; ועוד.
הגישה המובעת בספר "משפט המלוכה בישראל", נובעת מתוך טשטוש ההבחנה בין ישראל לעמים, כפי שכתוב שם "כל באי עולם הם בניו של מקום, והאמונה באב אחד שבשמים היתה מחייבת את הרעיון של אחוות כל הברואים".
עוד נאמר בספר: "במטרה לעזור לעם נרדף ונתקף רשאי כל אדם, וגם מצווה עליו, להתנדב לצבא העוזר להדוף את המתקיף, וזה נקרא בישראל מלחמת מצווה כהגדרת הרמב"ם 'עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם'.
מעיר על כך רבנו, שאין אנו מצווים להיהרג אלא בשביל ישראל. כהוכחה לדבריו הוא מביא גמרא מפורשת במסכת עבודה זרה, שאין מיילדין עובדת כוכבים בשבת, משום שניתן לומר לה 'יהודיה ששומרת שבת – אנחנו מחללים עליה שבת, אבל את שאינך שומרת שבת – איננו מחללים'. כך גם פסק הרמב"ם בהלכות שבת.
באותו מאמר כותב המחבר שיש איסור 'לא תעמוד על דם רעך' גם בעכו"ם. מעיר על כך רבנו, ש"רעך כמוך הוא לישראל, כנאמר 'שור רעהו' ולא של עכו"ם, ועכו"ם לא מעלין ולא מורידין".
את שמשון הגיבור משווה רש"י לדוד המלך, כנאמר בפסוק: "'דן ידין עמו' – על שמשון ניבא נבואה זו, 'כאחד שבטי ישראל' – כמיוחד שבשבטים, הוא דוד שבא מיהודה".
גם המדרש משווה את שמשון לדוד, וכך נאמר בבראשית-רבה: "לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו (את שמשון) וסבור בו שהוא מלך המשיח".
אמנם נאמר על דוד שהוא לא נבחר לבנות את בית המקדש "כי דמים רבים שפכת ארצה לפני". אומר על כך מדרש 'שוחר טוב': "דם לרוב שפכת – כיוון ששמע דוד כן, נתיירא ואמר הרי נפסלתי לבנות בית המקדש. אמר לו הקב"ה – אל תירא דוד, חייך, כל הדמים ששפכת הם לפני כצבי וכאיל. אמר לפניו – אם-כן, למה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה אם אתה בונה אותו הרי הוא קיים ועומד ואינו חרב לעולם. אמר לפניו – והרי הוא יפה; אמר לו הקב"ה, גלוי וידוע לפני שעתידין ישראל לחטוא ואני מפיג בו חמתי ומחריבו, וישראל ניצולין".
כולנו מצפים שבית המקדש ייבנה במהרה, והדבר ברוך ה' קרוב מאוד, שהרי זכינו כבר לאתחלתא דגאולה. אנו רואים בעינינו את הכמיהה האדירה של עם ישראל על כל גווניו, שמגיע בהמוניו לכותל המערבי בזרם גובר והולך, בימים ובלילות, ומתפלל ומצפה לגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן
