לפני כמה שבועות סיפרתי כאן סיפור שקרה לי: בשיא המחאה כנגד הרפורמה המשפטית הגעתי להרצאה בפני צוות חינוכי של שלושה קיבוצים מצפון הארץ, ומאוד מאוד חששתי מהתגובות.
כשנכנסתי לאולם, ראיתי קהל גדול של אנשים הלובשים חולצות של המחאה, של "אחים לנשק" ושל "דמוקרטיה". נכנסתי פנימה עם הכיפה שעל ראשי, והלב התמלא חשש. באותם רגעים ביקשתי בלבי "בורא עולם, תן לי חיבוק, אני צריך את החיבוק שלך".
כשעליתי לבמה, הבחנתי במישהו שיושב בשורה הראשונה. הוא דיבר עם האישה שלצדו, הצביע עליי וצחק. עשיתי את מה שלמרצה אסור לעשות. פניתי אליו ושאלתי אותו בחיוך "משהו מצחיק אותך?" והוא ענה "כן" המשכתי ושאלתי "אתה רוצה לספר לכולם מה מצחיק אותך?" והוא שוב ענה "כן". ירדתי מהבמה הושטתי לו את המקרופון, הוא לקח אותו, נעמד מול הקהל ואמר: "לפני כמה שנים הייתי בהרצאה של האיש הזה. ההרצאה שלו גרמה לי להכניס לרכב ציוד לתיקון תקלות בדרכים. מאז, אני עוצר בצד הדרך ומתקן רכבים של אנשים תקועים מכל המגזרים בעם ישראל. אני אפילו לא זוכר איך קוראים לו, אבל תדעו לכם שאם תקשיבו לו – זה ישפיע עליכם לטובה".
באותו רגע חשתי כי נענתה בקשתי לחיבוק מבורא עולם. מעודד מהחיבוק שקיבלתי, המשכתי בהרצאתי.
***
לאחרונה, כשירדתי יום אחד בירידות מגוש עציון, הרגשתי עצבות כבדה ועמוקה. בגלל כמה דברים שקרו לי באותו היום גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית. הלב נשבר והכאב היה עצום על האירוע הקשה בצפון הארץ – הנערים שנפגעו מנפל התחמושת שהתפוצץ, אירוע שבו נהרג נער אחד ונפצעו רבים אחרים. הלב פשוט דאב, בייחוד כשהייתי אמור להגיע למחרת להרצאה במעלות. מתוך העצבות העמוקה הזו, כשכל המחשבות והתפילות מתחברות יחד, ביקשתי מבורא עולם: תן לי חיבוק, מה בסה"כ אני מבקש? חיבוק קטן.
עצרתי לרגע בצד הדרך כדי להירגע, פתחתי את הדואר האלקטרוני בנייד, וראיתי הודעה חדשה. המייל נפתח במילה אחת: "חיבוק".
הייתי בהלם מוחלט, מה זה הדבר הזה?
פתחתי את המייל ומצאתי בו את הדברים הבאים:
אורי שלום רב,
קוראת אותך כל שבת בעלון "גילוי דעת".
רוצה לשתף אותך בחסד שקרה לי.
אני………., אמא של……. הי"ד.
ילד מתוק ומיוחד כל כך שמסר את נפשו בגבורה אמיתית בקרב בעזה.
בני התנדב להכנס ללחימה מורכבת כדי לנסות ולחלץ כמה מחבריו ליחידה שנקלעו למארב.
בקרב שכולו מלא בערכים של גבורה ורעות.
מאז אני בדיאלוג עם הקב"ה. מה לבקש? איך להתפלל? איך להחזיק את הקשר בינינו?
חששתי מאוד מהחגים, מהתפילות ומהמשפחתיות שחסרה. געגוע שאין לו מילים, שחותך בבשר, ואז קראתי את מה שכתבת בעלון של "גילוי דעת", על כך שביקשת רק חיבוק מהקב"ה. הרגשתי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה. לבקש רק חיבוק. לא יותר.
וכך עשיתי: ישבתי בראש השנה בבית כנסת, הסתכלתי בסידור.לא יכולתי להגיד אף מילה. ביקשתי רק חיבוק. אמרתי בדמעות לקב"ה: "אני רוצה חיבוק ממך, בבקשה, רק חיבוק, שאדע שאתה איתי".
התפילה הסתיימה, יצאנו מבית הכנסת, ופגשנו ברחוב זוג מהשכונה שמזמן לא ראינו. הם סיפרו לנו בהתלהבות על הנכד שלהם שקצת מתעצל לעשות דברים ולא אוהב להתאמץ. הם לקחו אותו לראות את מקום ההנצחה שעשינו לזכרו של בננו. על הקיר נכתב משפט משמעותי מאוד עבורנו.
הם עמדו מול הקיר וקראו את המשפט. הסבירו לו קצת על בננו ועל המשמעות של המשפט. הם סיפרו לי שזה השפיע עליו בצורה מאוד משמעותית.
לאחר השיחה איתם הרגשתי שהקב"ה נתן לי בדיוק את החיבוק שרציתי וביקשתי. זה עשה לי טוב בלב. תודה לך.
קראתי את המייל ברכב, והתרגשתי עד עמקי נשמתי.
***
בהמשך היום, בשעות אחר הצהריים-ערב, התקשרתי לגיסתי – אשתו של אחי, אבי ז"ל, שנפטר באופן פתאומי מדום לב בסלון ביתו. אבי ואני היינו קשורים בקשר מאוד מיוחד; למרות הפרש של 23 שנים בינינו, היינו מדברים בטלפון כמה פעמים בכל יום. מאז ראש השנה, שבו התקשרתי לגיסתי לאחל לה חג שמח, לא יצא לנו לשוחח שיחה עמוקה ומשמעותית.
סיפרתי לה בטלפון את הסיפור המופלא על המייל והחיבוק. היא הקשיבה, ואז אמרה בקול רועד ומלא בהתרגשות:
"אורי, "אתה לא מבין… היום זה יום ההולדת שלי. מאתמול בערב, עוד לפני חצות הלילה, אני נושאת עיניים לשמיים ואומרת: "אבי, תן לי סימן… תן לי סימן מהשמיים, שאתה נמצא איתי יחד ביום ההולדת שלי. אני מבקשת סימן לכך שאתה מאחל לי מזל טוב ליום הולדתי. וכשאתה התקשרת עכשיו וסיפרת לי את הסיפור המופלא הזה על החיבוק, כשהמילה "חיבוק" עוברת כחוט השני בסיפור שסיפרת, הבנתי שדרכך קיבלתי את הסימן שלי. באמצעותך נשלח אלי חיבוק, קיבלתי ממנו חיבוק אוהב מהשמים ליום ההולדת שלי".
***
אפילו בכך הסיפור עוד לא הסתיים.
מאוחר יותר נסעתי ברכב ואספתי שני טרמפיסטים צעירים, בחורים שלומדים בישיבה גבוהה. התחושות מהיום הזה עוד סערו בי, ומתוך ההתרגשות הגדולה שיתפתי אותם בשרשרת האירועים ובחיבוקים שהתגלגלו לאורך היום.
פתאום אחד הבחורים מסתכל עליי בהתרגשות ואומר לי: "וואו… איזה קטע, אני לא מאמין. אני החברותא של אח של אותו חייל שנפל בעזה!"
הוא התחיל לספר לי עליו ועל המשפחה, וברגע אחד נפלא ומרטיט – כל המעגלים כולם נסגרו זה בתוך זה לחיבוק אחד ענק, שמימי ומתמשך.
מבחינתי, זהו חיבוק מתגלגל שלא מפסיק לנוע בעולם. ■
Ori88533@gmail.com
