עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר מלאו ילדים וילדות. משחקים ברחובותיה {זכריה}
מול ארון הקדש בהקפה השביעית רקדנו ושרנו לכבוד התורה . הכנסנו ספר – ספר לארון הקדש בליווי שירה אדירה ״לשנה הבאה בירושלים הבנויה״ כאילו ניבאנו ולא ידענו מה נבאנו .
מתוך מהומת עולם של חיות פרא נאלצנו לעזוב את בתינו, נערים וזקנים טף ונשותינו מחמת הדאגה לביטחונו. במאמרו האחרון של יוסי הרשקוביץ, נשמתו עדן, שנפל במלחמה ברצועת עזה השבוע שאמר לתלמידיו: על כל הנבראים נאמר ״כי טוב״ רק על האדם שנברא אחרון , לא נאמר כי טוב. רצה האדם, יהיו מעשיו טובים, רצה היצור הנקרא אדם, הפך לשפל יותר מחיה.
בזמן שאני כותב מילים אלו ביתנו עומד על תילו אבל אנחנו מורחקים, הפלא ופלא בירושלים הבנויה . לא סתם בנויה, בנויה לתלפיות! ותיקי כפר מימון בגילם המופלג. יש מי שמשענתו בידו יש שמשענתו הוא עובד זר ויש שעומדים היטב על רגליהם וכחם במתנם כעולי רגל מימים ימימה. ממלון ״ליאונרדו בוטיק״ צופים על גגות ירושלים ובתי האבן: ״שיתו ליבכם לחילה פסגו ארמונותיה למען תספרו לדור אחרון״ מלאים מיופייה של העיר ובנייניה העתיקים, אבל הלב – הלב עולה על גדותיו בגעגועים…
געגועים למה?! ממקום שאנחנו בו חונים יש מקום לבירור הפרטים. האם אלו געגועים לפרח אולי לירוק שממלא את העיניים? אולי לבית שאנחנו רגילים אליו שכאילו הוא מובן מאליו… האם לשכן משמאל או מימין אולי לקולות של ילדים בשכונה? אולי לסדר יום של שחרית עד ערבית? אוכל גם פינוקים קטנים של בית ובחצר צל של עץ זית? געגועים לכל המוכר והידוע, השלו והרגוע, של כל מה שבנינו בעשר אצבעות והגיע הזמן של הגיל השלישי ממנו להנות?! אדמה של ארץ ישראל שלנו שבמו ידינו חרשנו והפרחנו! מסורת של ערכים וחברה שאותה דור שני ושלישי יורשים באהבה. סוג של יציבות ובטחון שביתינו הוא מבצרינו והמלחמה פגעה בה בחג הסוכות האחרון.
יצאנו על מנת לשוב! יצאנו כדי להבטיח שליטה בישוב שלנו . כדי שהיציבות המסורת, הערכים, השגרה והבטחון יימשכו. וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שׁאסָיִךְ וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ יָשִּׁישּׁ עָלַיִךְ אֱלהָיִךְ כִּמְשּׁושּׁ חָתָן עַל כַּלָּה. ■
