בפרשת שמיני, שקראנו לפני שבועיים, קורה אחד מהאירועים הקשים ביותר להבנה מבחינת השכל האנושי. עם ישראל כולו חוגג את היום השמיני להקמת המשכן, היום שבו הוא לא יפורק עוד. הכוהנים כבר משוחים ומאומנים לעבודת הקודש, הקורבנות מוקרבים, משה לימד את אהרן את סוד הקרבת הקטורת, משה ואהרן מברכים את העם, אש יורדת מן השמיים ואוכלת את הקורבנות, ואז שני בני אהרן הכוהן הגדול מקריבים אש זרה ומומתים מייד בשרפה אל מול כל עם ישראל.
משה מבין את האסון הנורא ומנחם מייד את אחיו: "הוא אשר דבר ה', בקרוביי אקדש". אהרן אינו אומר מילה, אינו מוציא הגה, אלא "וידום אהרן" – והדממה זועקת לשמיים!
בחיי הזוגיות כל זוג עובר משברים, חלקם קשים מנשוא וחלקם קלילים יותר. במקרים מסוימים עלינו ללמוד מתגובת אהרן הכהן לידום. להישאר בדממה ולא לדבר.
לעיתים, במציאויות שונות, יש למילים פחות כוח ופחות עוצמה משיש לדממה. כל אחד ואחת מבני הזוג חייב ללמוד לעצמו ובעצמו מתי לדבר ומתי לשתוק.
אני חסיד גדול של שיחה, דיבור, שיתוף בין בני זוג, וכבר כתבתי על כך פעמים רבות, אך יש פעמים (מעטות) שהמילים כנראה יפגעו יותר משיועילו.
באותן פעמים תיבנה המציאות הזוגית ותתעצם יותר אם כל אחד ואחת מבני הזוג יתאפק וישמור את מילותיו לפעם אחרת.
הנביא עמוס אומר: "לכן המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא" (עמוס ה, יג). מי ששכל בראשו מבין כי יש עיתות צרה ועיתות משבר בחיים בכלל ובחיי הזוגיות בפרט שבהן הדבר הנכון הוא לידום. לשתוק.
הדממה איננה רק היעדר של דיבור. הדממה גם מאפשרת לאדם לעכל את המציאות, להפנים ולהבין את הסיטואציה שבה הוא נמצא, היא מאפשרת לכל אחד ואחת לעבד את הכול בשקט וברוגע יחסי.
הנשימה השקטה, הארוכה והעמוקה נותנת כוח בידי האדם הדומם לקבל החלטה מושכלת עד כמה שאפשר בלי הצורך להתעמת, להעיר וליצור מהומה שייתכן שאחר כך יצטער על אשר אמר בלהט האירוע.
על זה נאמר "הגבורה שבאיפוק". לדעת מתי לשתוק זו אומנות.
